חיפוש
  • Ahimsa

מה יקרה כשהמטפלת שלי תחזור

עודכן: 24 בדצמ׳ 2021



אני יושבת בסלון, והדמעות שזלגו לי על הלחי בדקות האחרונות וטיפטפו על הסוודר שאני לובשת, מתייבשות לאיטן.

אני אוהבת את הדמעות האלה שמתגנבות החוצה במפתיע. הם גורמות לי להרגיש מאד מחוברת לעצמי. הן יקרות ערך. הן מזכירות לי שאני כאן. נוכחת. במלואי. וזו הרגשה מאד חמקמקה בזמן האחרון.


אתמול נפרדתי מהמטפלת שלי לשבועיים. היא יוצאת לחופשה. וזה מפחיד אותי מאד. זה קורה בדיוק בתקופה שפעם בשבוע לא הספיקה לי, והתחלנו להיפגש פעמיים בשבוע.

לא מפחיד אותי שאני אתפרק. כי אני יודעת שיש בתוכי חלק שיאסוף אותי. וישמור עלי. ולא יתן לי להתפרק.

אני מודאגת שהחלק שיאסוף אותי, ירחיק אותי עוד יותר מעצמי. כי זה מה שהחלק הזה עושה. ואז יקח לי הרבה מאד זמן לחזור.


אני חוששת שהמטפלת שלי ואני, לא מספיק זמן ביחד. ורק התחלנו להתקרב. וזה דרש כל כך הרבה מאמץ משתינו, להצליח לעשות את זה.

יש כל כך הרבה כאב במרחק. ובכמיהה להתקרב. ובקושי לעשות את זה.

זה כמו לחצוב בסלע. סלע שכבר היה לי נידמה, שהתרכך עם השנים. ומפתיע לגלות כמה הוא עדיין כמעט בלתי חדיר לפעמים. וכמה מאמץ נדרש. וכמה התמסרות. וכמה דיוק.

ואני מפחדת שכשהיא תחזור נצטרך להתחיל מהתחלה. ואני לא בטוחה שיהיה בי הכוח לעשות את זה שוב.


הילדה הקטנה פה, אמרה לי אתמול המטפלת, בפגישה. וזה כל כך טבעי שהיא פה. אני לגמרי סומכת על הבוגרת, שתשמור עליך כשלא אהיה. אבל בואי נקשיב לילדה הקטנה וניראה למה היא זקוקה.


המטפלת שלי רוצה להקשיב לילדה הקטנה. גם כשהיא הודפת. היא אומרת שכניראה יש שם צרכים שעדיין לא נענו. וכאב שזקוק להקלה. היא אומרת שחשוב להקשיב לה ולנסות לדייק את מה שהיא צריכה. ואז היא תרגע.

היא לא דוחפת אותי לשום מקום. היא לא מצפה מהבוגרת שתיקח פיקוד.

וזה מרגיע אותי. ומנחם.


ולצד זה, היא לא אמרה לי שאני יכולה לכתוב לה כשהיא נוסעת. הבוגרת שבי לגמרי מבינה את זה. הילדה קצת פחות.


המטפלת הקודמת שלי הבינה לעומק את הסבל שאני נמצאת בו כשהיא לא נמצאת בסביבה. ותמיד איפשרה לי לכתוב לה. היא אמרה שלא תמיד היא תהיה זמינה לענות. אבל אני תמיד יכולתי לכתוב.


יש כל הזמן איזשהו מתח בתוכי בין המטפלת הקודמת לנוכחית.

אני כל הזמן משווה. זה בלתי נמנע.


ועולה כאב. המון כאב על המקומות של הקלקול והשבר שלפעמים כניראה, לא תוקנו עד הסוף בטיפול הקודם.

והמטפלת שלי הציעה שנדבר עליהם. כי הם ממילא עולים כחשש גם מולה.

ואני לא רציתי ללכת לשם. הייתה לי ממש התנגדות בגוף. אני לא רוצה לבקר במקומות האלה. כי מפחיד אותי שהמטפלת הקודמת תעלם לי בתוכי. וישארו רק המקומות הכואבים. שכבר אי אפשר לתקן מולה.


והמטפלת החדשה אמרה. היא הייתה כמו אמא עבורך. ואנחנו לא נעשה כלום שיפגע בקשר המשמעותי והיקר שהיה לך איתה. אנחנו נעבוד על מה שממילא עולה כאן.

היא הבינה.

ולצד זה היא ביקשה ממני לעולם לא לוותר מולה. להעלות כל מה שלא מדויק או מכאיב. ולא להפסיק עד שזה נרגע. לגמרי.

לא להשתיק, כהרגלי, מפחד שזה יפגע בקשר.


ההשתקה הזו. שגם אני שותפה לה. בכל כך הרבה מקומות בחיי. רק כדי לא לקלקל. לא לאבד את מה שיש. החלק הזה בתוכי אוסף אותי. ואני מסתדרת.

אבל לא באמת.


ובשיעור האחרון בלימודים היה דמו של טיפול. והפעם הוא היה איתי.

כל כך הרבה זמן חששתי להתנדב לדמו. ואז כשכבר לא חששתי, הרבה רצו להשתתף, ואף פעם לא עליתי בהגרלה.

ובשיעור האחרון עליתי בהגרלה. זה היה מאד מפחיד. לעבור טיפול מול כל הקבוצה. רובה מוכרת ואהובה. אבל יש בה גם כמה אנשים חדשים שהצטרפו השנה. שאני לא מכירה ועדיין לא מרגישה נוח איתם.

ובדמו הופיעו שני חלקים שלי ביחד. זה בד״כ לא קורה. גם החלק הבוגר יותר. וגם החלק הקדום יותר והפגוע. ולא התנתקתי. יכולתי להיות עם שניהם.

והיה רגע שבחרתי להתמקד בחלק הפגוע והכואב. שתהה אם הוא בכלל אהוב שם. ומשהו בי רצה להסתגר. ולהתכנס כמו עובר. ותוך כדי שעשיתי את זה, הורדתי את המשקפיים שלי, והושטתי אותם לחברה יקרה ואהובה מהקבוצה, שידעתי שיושבת על הריצפה לצידי. ושמתי לב בתוכי שאני מסוגלת מתוך ההתכנסות להושיט יד ולדעת שהיא תיקח. שאקבל עזרה.

וגם המורה שלי, שטיפלה בי, שמה לב לזה, והסבה את תשומת ליבי. והיא גם שמה לב שכבר ראיתי את זה בעצמי.

ומשהו בכל זה גרם לבכי עמוק לעלות מתוכי.

וישבתי מקופלת על הכיסא ובכיתי. בכי מטלטל. שיצא מתוכי בגלים.

והילדה בתוכי כמהה למגע. לנחמה.

ואז הבכי נפסק. והזדקפתי. ומשהו בי נפתח ונרגע.

ואמרתי שאני פה. עם תנועת ידיים שתמכה בזה. ועלתה בתוכי צעקה שהמורה עודדה אותי לבדוק למי אני רוצה להגיד אותה. וגם ביקשה ממני לעשות את אותה תנועה שעשיתי עם הידיים, של הנכחה. ממש ממש לאט. ואמרתי להורים שלי. שכבר לא פה איתי. שרדתי. ואני ממש ממש פה. תוך כדי שחזרתי על תנועת הידיים באיטיות. כפות ידיים פרושות כלפי מעלה. יורדות באיטיות לצידי הגוף שלי. מאזור החזה אל המותן.

והיא אמרה לי. בשם כל האמהות והאבות. ההורים. אני שמחה שאת פה.


כשהייתה שיחה על הדמו לאחר מכן, ומישהו תהה איך היא לא תמכה בי במגע, בזמן שבכיתי, המורה אמרה שהיא ידעה שהחלק הבוגר בתוכי מסוגל לשאת את הכאב. ולהכיל אותו. וגם את הילדה. גם אני ידעתי. אני הבוגרת. אבל הילדה הקטנה בתוכי שהייתה צמאה למגע וקשר לא כל כך הסכימה, ולא נרגעה.


ואולי היא לא נרגעה, כי הכל קרה בזמן הזה שידעתי שהמטפלת שלי נוסעת. וכמהתי להחזקה. ולתחושת קשר. ולנחמה.


ולצד זה הרגשתי שהדמו פרש בפני בצורה מוחשית את כל הדרך הארוכה והמופלאה שעשיתי. וחיבר אותי קצת לעץ העבות שהייתי ממש לא מזמן. ושכבר לא הרגשתי אותו בתקופה האחרונה.


וביומיום לא פשוט לי. משהו בי מזמן הסתגר. אני פחות מבקשת עזרה מחברות. גם לא כתבתי כבר הרבה זמן פה בבלוג. סיפרתי לעצמי שזה בגלל שאני כניראה יותר יציבה. אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה החלק הזה. שאוסף אותי כשהימים סוערים. ושומר שלא אתפרק. ומרחיק אותי מעצמי.


הילדה מאד מאד נוכחת פה. ואני מנסה לאפשר לה. ולא להתנגד. ולא להדוף אותה. ולא להשתיק.

והחלק ששומר עלי מאד נוכח גם. ודואג שלא תהיה הצפה מוגזמת. ופשוט מכבה כמעט הכל.

גם אותו אני מנסה לקבל בברכה.

ויש עוד חלק אחד. קטן. וכמעט בלתי מורגש. שמהבהב לו לפעמים. וקל מאד לפספס אותו.

שמחכה בסקרנות לראות מה יקרה כשהמטפלת שלי תחזור.

אולי פשוט נמשיך בדרך שהתחלנו בה. ונתרגש מהמפגש המחודש.

והחלק הזה יודע לחכות בסבלנות.

 

למעבר לפוסט הבא - טיבה של תהום

למעבר לפוסט הקודם - הריפוי יקרה בקצב שלו











52 צפיות