חיפוש
  • Ahimsa

הריפוי יקרה בקצב שלו

עודכן: 21 בדצמ׳ 2021



הגעתי היום ממש מוקדם למשרד. כהרגלי.

יצאתי מהבית כשהיה עדיין חשוך. השמיים רק התחילו להתבהר. והעננים במזרח, נצבעו בגווני ורוד ואדמדם של זריחה.

וכשנכנסתי למשרד קידם את פני השקט.

שקט עמוק ועוטף.

אני אוהבת את השקט הזה שעוטף אותי מבחוץ וממלא אותי מבפנים.

הנחתי את התיק על הרצפה. ועמדתי בכניסה למשרד. בחושך. מתמסרת לתחושה של השקט ששאבה אותי לתוכה.

זה אחד מהטקסים שלי. טקס של בוקר במשרד. טקס אהוב עלי במיוחד.

ואז נפרדתי מהשקט, ולחצתי על שני המפסקים שמדליקים את התאורה ומערכת המיזוג בכל המשרד. והלכתי להכין קפה. עוד טקס חשוב ויקר ערך.


לפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי, הגעתי בלב הולם. עם המאבק הפנימי בין הרצון בפגישה נוספת בשבוע, לבין הדרישה הפנימית להסתדר בכוחות עצמי.

והאטנו. וניסינו לבדוק מה קורה שם בתוכי.


ואז היא אמרה לי, שלמרות שיש בתוכי בוגרת מאד נוכחת, שהקול שלה מאד נשמע. שיודעת היטיב לבטא במילים את התחושות שלי, בצורה מדויקת ומעוררת התפעלות. יש שם גם ילדה. שזקוקה עדיין להחזקה. והילדה הזו לא רוצה שהבוגרת בתוכי תחזיק אותה ותתמוך בה. היא רוצה שהפסיכולוגית שלי תהיה שם עבורה. והיא הבטיחה לי שזה ממש ממש בסדר. ומובן. ושהיא רוצה להיות שם עבור הילדה.


כמובן שהמטרה הסופית היא שהבוגרת בתוכי תוכל לתת את המענה לילדה הנזקקת. רק שכרגע אני עדיין לא בשלה לזה. אני עדיין לא שם.


ומישהי בתוכי שאלה בקול קצת רועד, וזה לא אומר שאני בוחרת להישאר ילדה? ולהמשיך להזדקק? שאני מסרבת להתבגר?


והיא אמרה בבטחון. ללא שום היסוס בקולה. ממש לא. הבוגרת שלך מאד מאד נוכחת. פה בחדר. רק צריך ללמד אותה ואת הילדה להיות בקשר. וזה מה שנעשה.


השבוע שלי מחולק לימים בהם אני עובדת מהמשרד, לומדת, מתרגלת עם קבוצת התרגול שלי מהלימודים, מטפלת בפרקטיקום, נפגשת עם המטפלת שלי, ולימים בהם אני עובדת מהבית. לבד. עם עצמי.

ובימים בהם אני לבד, פתאום קשה לי לתפקד. העצב עולה ומציף אותי. ואין מי שתווסת.


אלה הרגעים בהם אני זקוקה לעזרה חיצונית.

אלה הרגעים בהם הילדה מופיעה. בעוצמה. וברגעים האלה, הרבה פעמים, הבוגרת לא נמצאת שם יחד איתה.


טבעי שברגעים האלה תרצי עזרה ממני. היא אמרה. ואני מוכנה ורוצה לעזור. עד שהבוגרת תלמד להיות שם.

ואני לא אדחק בך להגיע לשם. זה יקרה בקצב הנכון. ובזמן המתאים.


ועצב עמוק מילא אותי. ואמרתי, הילדה מרגישה שאת ממש רואה אותה. ומבינה.

והבוגרת? היא שאלה

לא הרגשתי שהבוגרת נמצאת שם באותו רגע.

איך את מזהה את הילדה כשהיא מגיעה? היא שאלה

וסיפרתי לה שאני רואה בדמיוני ילדה קטנה, מכונסת, מתקפלת בתוך עצמה.

ופתאום עלה בי זכרון מוכר, שלי, בתור ילדה. יושבת בחדר שלי, ובוכה לתוך הפרווה של הכלבה שלי.

בוכה, ומדי פעם מרימה את הראש וממלמלת שרק היא יכולה להבין.

והכלבה שלי מלקקת לי את הדמעות.


ואז הכל נעלם. התנתק.

מובן היא אמרה. זה קשה מדי להרגיש את כל זה.


אבל משהו בי בכל זאת נרגע. והסכים לקבוע פגישה נוספת כל שבוע. לפחות לחודש הקרוב.


ובלילה של הפגישה שוב לא ישנתי טוב, ולמחרת כתבתי לה. רק כדי לספר. וזה הרגיע אותי שיש פגישה נוספת עוד כמה ימים.

וגם הלילה התעוררתי לכמה שעות.


אמרתי כמה דברים בפגישה הקודמת שהרגישו לי לא מדויקים. והתעורר בי צורך עז לדייק אותם.

ואני מבינה שיש לי נטיה למהר. יש בי צורך להבין כמה שיותר מהר מה קורה. ואני צריכה עזרה בלהאט את הקצב. ולתת לדברים להגיע בקצב שלהם. מהעומקים. ולא מהראש.

זה קורה לי גם כשאני מטפלת.

וזה קורה כשאני מופעלת. או חרדה.

וזה מרחיק אותי מעצמי.


אני מבינה שקצב החיים שחייתי בהם עד כה. בעבודה התובענית שאני עובדת בה. ובכלל. לא מאפשר להיות ברגע הזה.

ולצד זה, לפעמים להיות ברגע הזה, מפגיש אותי עם תחושות כל כך קשות שאני מתקשה לשאת לבד, שקל לי לברוח. או לקצב מהיר של עשייה. או לצפייה אינסופית בסדרות שלא ממש מעניינות אותי.


ואני רוצה להאט. ולפגוש. את הכאב. ואת עצמי. ואת כל מגוון הרגשות. אפילו שזה מפחיד.

אני עוצמת עיניים. וממלמלת לעצמי. לאט לאט. תנשמי.

הכל בסדר. בדיוק כפי שהוא עכשיו.

וכשיפסיק להיות בסדר, יש לך למי לפנות. את לא לבד. את מוחזקת. ועטופה. ומוגנת.


והריפוי יקרה בקצב שלו. הנכון. והאורגני.

אף אחת לא תאיץ בך. לא מבחוץ. ואני מקווה שגם לא מבפנים.

 

למעבר לפוסט הבא - מה יקרה כשהמטפלת שלי תחזור

למעבר לפוסט הקודם - אני בדרך, אני בדרך, אני בדרך


40 צפיות