חיפוש
  • Ahimsa

אני בדרך, אני בדרך, אני בדרך

עודכן: 1 בדצמ׳ 2021



אני שמה לב שקשה לי לחכות שבוע שלם בין פגישה לפגישה עם המטפלת שלי.

ספירת הימים מתחילה מרגע שאני יוצאת מהפגישה. זה הסימן עבורי שקשה לי.

ובזמן האחרון, יום לאחר הפגישה תמיד קשה לי לתפקד. אני מרגישה את המערבולת מתחילה בתוכי. ואני לא מסוגלת לעבוד. גם זה סימן עבורי.

ואז עולה הצורך לכתוב לה. ומתחיל המאבק.


מעניין מה גורם למאבק. למה אני לא פשוט כותבת וחוסכת מעצמי את המלחמה הפנימית שנדונה לכשלון.


יש בתוכי מישהי שלוחצת עלי להסתדר בכוחות עצמי.

כבר יש בך חוסן היא אומרת. אל תיכנעי מיד לדחף להזדקק למטפלת שלך. חכי רגע. אל תתני לזה להניע אותך ישר לפעולה. את מסוגלת להסתדר לבד.


ואני מזהה שזו לא אותה אחת שליוותה אותי כל חיי ואסרה עלי לבקש עזרה. היא לא אומרת, כמוה, אף אחד לא רוצה לעזור לך. אל תסמכי על אף אחד. עדיף לך להסתדר לבד.


היא אומרת, את מסוגלת לבד.


לכאורה זו מישהי מיטיבה. שמאמינה בי.

אבל אני לא מזהה בה שום רוך. אני לא חווה אותה מיטיבה. אני מרגישה שהיא דורשת ממני לא להיכנע. כאילו שיש משהו מבייש בלבקש מהמטפלת שלי עזרה.


זה מאד מבלבל, בתוך בליל הקולות והדמויות בתוכי, להבין מי נמצאת שם להיטיב איתי. ומי לא.

מי מגיעה ממחוזות הריפוי, ומי קדומה ומושכת אותי אל התהומות ההם. מחזירה אותי לזמנים של הפגיעה.


אז בכל זאת כתבתי לה, יום לאחר הפגישה הקודמת. כתבתי לאחר מאבק. כתבתי בתחושֿות מעורבות. ועם חשש מהתגובה. ומאיך שהיא תשפיע עלי.

סיפרתי לה כמה קשה לי. איך אני סופרת את הימים בין הפגישות. ודייקתי משהו שעלה בפגישה האחרונה, שהרגשתי שאם לא אדייק ימשיך לרדוף אותי.

סיפרתי לה על הצורך שעלה בסוף הפגישה, צורך שהיא תבטא הערכה כלפי.


אני מרגישה כבר כמה פגישות שהיא פוגשת את החלקים הקדומים, הנזקקים, הפגיעים. שמעוררים בה רצון לעטוף אותי ולהגן עלי.

ופתאום היה לי צורך שהיא תזהה גם את האומץ. ואת החוסן. ואת החלקים העמוקים והבוגרים.


אבל היה לי קשה להסביר לה מה אני צריכה בסוף הפגישה. נזכרתי איך המטפלת הקודמת שלי אמרה הרבה פעמים שאני מביימת אותה. וזה היה לה קשה. והייתה לי תחושה שאולי ביטוי הצורך בהערכה יהיה בימוי שכזה. ושיתפתי את המטפלת שלי בזה.

ומה שהיא הבינה ממני, באותה פגישה, זה שהיא לא הייתה מדויקת עבורי בדברים שהיא אמרה. ואמרה, כצפוי, שהיא לא תוכל להגיד לי דברים שלא יהיו אמיתיים עבורה. שחשוב לה להיות אמיתית איתי.

ומשהו בי נסגר. חששתי שהיא כועסת עלי. שגם היא מרגישה שאני מביימת אותה.

והיא אמרה לי שהיא לא מרגישה כעס, והיא ביקשה ממני להסתכל עליה. ולראות בעצמי אם היא כועסת.

ואני הסתכלתי עליה. וראיתי רק את המבט החומל. והרך. ראיתי שאני נוגעת בה. לא היה שם כעס.


אז כתבתי לה, על הצורך שעלה בי בסוף הפגישה שהיא תתפעל ממני. ולאו דווקא צורך במילים מדויקות. ועל כך שכשהסתכלתי עליה, פירשתי את הבעת הפנים שלה ולא באמת הצלחתי להרגיש מה היא מרגישה. ושזה גם היה סוג של מילים מבחינתי. רק מילים שאני אומרת לעצמי, ולא מילים שהיא אומרת לי. והוספתי שחשוב לי שהיא תגיד רק מה שהיא מרגישה. ושפשוט לא תמיד אני יודעת אם אני לא מרגישה ממנה משהו כי הוא לא שם, או שפשוט אני לא מצליחה להרגיש אותו.


והיא ענתה לי. בהודעה מוקלטת. וסיפרה לי כמה היא מעריכה את הקול הזה. שעוזר לה להבין את החוויה שלי לעומק. היא מרגישה שזה בן ברית שלה. והיא ממש מתפעלת מהיכולת שלי להבין ולהסביר באופן הזה את מה שאני חווה.

והיא הציעה שאולי לאיזושהי תקופה ניפגש פעמיים בשבוע.


וזה ממש ממש ניחם.


עדיין יש בתוכי מאבק.

מישהי, ממש ממש רוצה להיפגש איתה פעמיים בשבוע. זה כל כך יקל. זה יאפשר לקבל מענה תוך כמה ימים כל פעם, לכל הדברים שעולים בין פגישה לפגישה.

ומישהי אחרת מתעקשת שאני מסוגלת לבד. שהרגעים הקשים חולפים. ולא מלווים אותי כל השבוע. שזה סוג של פינוק להיפגש פעמיים בשבוע.

שאני מוותרת לעצמי.


וקול אחר אומר, שממש חשוב שאתרגל רכות לעצמי.

מותר לי להיות חלשה. מותר לי להעזר. מותר לי להיפגש עם המטפלת שלי פעמיים בשבוע. מותר לי להקל על עצמי. אני לא חייבת לעמוד בקושי הזה לגמרי לבד.

אפילו שאולי אני מסוגלת.


אבל אולי זה קול שמנסה להשאיר אותי במקום הנזקק, והילדי. חלק שלא רוצה לקחת אחריות. שלא רוצה להתבגר. שרוצה שימשיכו לטפל בו. ולהחזיק אותו.


אז לאיזה מהקולות להאמין?


כתבתי את הפוסט. ואני לא מרגישה שהתבהרתי לעצמי.

אולי אחכה לפגישה איתה. ואז הדברים יתבהרו.


ובנתיים הרגשתי אותה איתי כמה פעמים השבוע. ברגעים קשים. וזה היה לי מאד משמעותי. והתגעגעתי אליה.

וזה גרם לי גם, מאד להתגעגע למטפלת הקודמת שלי.

ונזכרתי איך המטפלת הנוכחית אמרה לי שהגעגוע הזה מאד חשוב. ושמאד משמעותי לתת לו מקום. כי אני מתגעגעת לדמות מיטיבה. היא ממש ביקשה ממני להיזכר בקול שלה. וברגעים שהרגשתי את החום שלה. ובתחושת הקירבה אליה. ולתת לעצמי להרגיש את העצב על הפרידה ממנה.


אני בדרך. אני בדרך. אני בדרך.

ככה אני ממלמלת לעצמי בעיניים עצומות.

וכל עוד אני בתנועה. יש סיכוי גדול לשינוי.

ועוד כמה ימים אפגוש אותה. את המטפלת הנוכחית, ויש סיכוי שארגיש קירבה. וחיבור. אפילו אם רק לרגע במהלך הפגישה.


ואולי ההסתגרות הזו שאני כופה על עצמי בתקופה האחרונה. כמעט נמנעת לגמרי מקשר. אולי היא תתפוגג בקרוב.

 

למעבר לפוסט הבא - הריפוי יקרה בקצב שלו

למעבר לפוסט הקודם - להרגיש בלי מילים


55 צפיות