אני כותבת את הפוסט הזה מהטלפון. אני בחופשה באילת והמחשב לא איתי. זה ממש לא נוח לכתוב ככה. אבל המילים בוערות בי. ואם אמתין שלושה ימים עד שאהיה ליד מחשב, זה כבר לא יהיה אותו פוסט שרוצה להתהוות עכשיו. זה יהיה דווח בדיעבד.
וגם ככה אני בשלב בחיי שאני רוצה
לתרגל שהייה באי נוחות. אז זו הזדמנות פז לתרגל.
הלילה חלמתי חלום.
חלומות היו לאורך כל הטיפול שלי כלי חזק מאד שאיפשר לי להבין לעומק דברים שלא באו לידי ביטוי בחיי הרגש שלי ביומיום בשל הניתוק.
הרגשות העזים פשוט הופיעו בצורת חלום. והפסיכולוגית שלי עזרה לי להתבונן במשמעות שעלתה מהחלומות
ולימדה אותי להתבונן ברגש איתו התעוררתי.
היא הסבירה לי שחלומות מאפשרים לנו להתמודד עם רגשות שלא היינו מסוגלים להתמודד איתם במהלך היום. ובעצם הנרטיב שנוצר בחלום ובחירת הדמויות נועדו לייצר בדיוק את אותו רגש. והפעם לעבד אותו ולהיות בו.
לפני הטיפול לא זכרתי הרבה חלומות.
ובמהלך הטיפול התחילו להופיע חלומות, תמיד מאד מוחשיים, תמיד מרובי פרטים והתרחשויות, ותמיד עזים מאד בתחושות שעלו בהם.
ובאופן מפתיע זכרתי אותם לפרטי פרטים. אפילו לא הייתי צריכה לרשום אותם.
למדתי לסמוך על החלומות שלי כמורי דרך בסבך הרגשי שלא הצליח לבוא לידי ביטוי במהלך היום ואז הופיע בלילה.
אז הלילה חלמתי חלום.
בחלום ניסיתי להציל לטאה שכבר איבדה את הזנב, ורציתי לשחרר אותה באיזו גינה.
ניגשתי לגינה אחת והינחתי אותה בעדינות על הדשא. לא שמתי לב שהיו שם חתולים, ומיד כשהינחתי אותה החתולים התנפלו עליה. מבוהלת גירשתי את החתולים ואחזתי שוב בלטאה.
הרגשתי אותה מתנשמת בבהלה. (לטאות בכלל מתנשמות??) וניגשתי לגינה נוספת.
הפעם בדקתי, לפני שהינחתי את הלטאה, אם יש חתולים באזור. השטח ניראה נקי מחתולים, אז הינחתי את הלטאה בעדינות.
פתאום היגיעו כמה חתולים שכלל לא היבחנתי בהם, וניסו לתפוס את הלטאה. שוב הרמתי אותה במהירות ואימצתי אותה אל ליבי וניסיתי להרגיע אותה.
הדבר חזר על עצמו בשתי גינות נוספות, וכבר התחלתי להרגיש את הייאוש ממלא אותי. איך אצליח להציל את הלטאה?
ואז ראיתי מבנה ארוך עם חלונות. כמעט בכל חלון ישב חתול. הרגשתי את הלטאה מתנועעת בין ידיי כמו מבקשת ממני להניח אותה על אחד החלונות הפנויים.
נילחצתי. אבל בכל זאת הינחתי אותה על חלון פנוי. פתאום ראיתי איך הלטאה עוברת טרנספורמציה לנגד עיני והופכת בעצמה לחתול. ויושבת לה נינוחה ושלווה על החלון, כאילו מצאה את מקומה הטבעי.
התעוררתי מהחלום עם תחושה חזקה שהחלום ניסה ללמד אותי שאי אפשר לברוח מתחושת הפחד, ולנסות למצוא מקום בטוח בו לא נרגיש אותו, צריך לעבור טרנספורמציה ולהיות הפחד, להתמזג איתו, או לאפשר לו לעבור דרכנו, כדי לזכות בשלווה ונינוחות.
בת הזוג שלי כעסה הבוקר על טעות שעשיתי, והתפרצה עלי בחוסר שליטה בצורה לא פרופורציונאלית.
כזכור אנחנו בתקופה מורכבת בינינו, ולאחרונה קשה לי מאד לשאת התפרצויות כעס מצידה. אבל כניראה שגם אני עברתי טרנספורמציה הלילה, בעקבות החלום, כי פתאום יכולתי לראות את הקושי שלה, לא הבנתי ממה הוא נובע, היא הסבירה לי רק מאוחר יותר, אבל יכולתי לראות כמה היא סובלת ולהכיל את זה. ויחד עם זאת הרגשתי חסרת אונים אל מול הכעס שלה. וזה גרם לי להתפרצות צחוק. כשהבת הבכורה שלי שאלה אותי, אמא, את צוחקת או בוכה? הבנתי שאני בעצם גם בוכה יחד עם הצחוק. זה היה בלתי נשלט.
אני מכירה את התפרצויות הצחוק/בכי הבלתי נשלטות האלה ברגעי חוסר אונים. אני מכירה את זה מול אבא שלי. ופתאום זה קרה מולה.
פעם אובדן כזה של שליטה היה מבהיל אותי מאד. עכשיו נתתי לזה לקרות. כשראיתי שזה לא מלחיץ את ביתי הבכורה.
וזה היה מאד משחרר.
אח״כ שאלתי את בת הזוג שלי אם זה הרגיז אותה שצחקתי, והיא אמרה לי שזה דווקא איפשר לה לראות את האבסורד בקיצוניות של הכעס שלה, ולהרגע.
המשכנו לריף הדולפינים. החוף היה עמוס באופן שלא נתקלתי בו בעבר. כמות עצומה של אנשים ישבה בצפיפות כמעט אחד על השני. הצטרפנו לצפיפות ומצאנו לנו מקום בצל. ולמרות הצפיפות וריבוי האנשים והרעש הצלחתי למצוא מקום שקט ונינוח בתוכי. ונהניתי לשבת שם ולהתבונן בהרי המדבר אל מול המים הכחולים, ונהניתי מהבריזה. וחשבתי לעצמי. איזו כברת דרך עשיתי. פעם לא הייתי בכלל מסוגלת להיות בסיטואציה כזו. הייתי פשוט קמה והולכת.
בת הזוג שלי והבנות הלכו אחרי הצהריים, ואני נישארתי עד הערב. עד שהחוף התרוקן לאיטו, והשמש החלה לשקוע וצבעה את ההרים באדום. והתענגתי על רגעי השקט.
וחשבתי לעצמי שזה היה יום ממש מוצלח.
וזו הייתה גם תזכורת לכמה חשוב לשוב ולהתבונן בכל הזדמנות על הדרך שעשיתי ולהנות מהסיפוק שעולה כשאני חוזרת ומבינה את המשמעות העמוקה של השינוי שעברתי.
תקופת חגים. חופש. זמן לעצמי. הפסיכולוגית שלי עדיין בחו״ל למרות שעכשיו היא יותר זמינה. המורכבות של חיי היא עדיין אותה מורכבות. וכניראה שצפויים ימים לא פשוטים בהמשך. ואני מוצאת בתוכי שקט. ותובנות עמוקות. וכוחות.
וזה מה שקורה עכשיו. וכניראה שעוד רגע זה ישתנה. ואולי אגלה שאני יכולה להכיל גם את הפחד ואת אי הנוחות ואת הכאב שעוד יגיע.
ואולי הלטאה שבי תהפוך לחתול.
למעבר לפוסט הבא - להקשיב לדממה
למעבר לפוסט הקודם - מה קורה עכשיו