חיפוש
  • Ahimsa

בייבי סטפס


אז נסעתי לילדה שלי אתמול. והגעתי אליה מלאה באהבה ורוך, עם ציפיה שקטה לחבק אותה. לא ידעתי באיזה מצב אמצא אותה.

כשהגעתי היא ישנה. אז התיישבתי בשקט בקצה המיטה, והתחלתי ללטף אותה בגב כמו שהיא אוהבת, תוך כדי שאני אומרת לה ברכות, ״מה שלומך ילדה אהובה שלי? אפשר לחבק אותך?״

וקיוויתי שהיא תתעורר, ותסתובב אלי, ותחייך אלי את החיוך הענק והביישני שאני מכירה וכל כך אוהבת, חיוך שמאיר לה את כל הפנים, וגם את העיניים הכחולות והענקיות שלה. חיוך שתמיד ממיס אותי לגמרי.

אבל היא הסתובבה אלי, ושאלה בטון כעוס ״למה הערת אותי?״

ומאותו רגע התחילה התדרדרות. ניסיתי להבין אם היא כועסת עלי שלא הגעתי אתמול, והסברתי לה למה לא הגעתי, והתנצלתי.

אבל היא לא יכלה להסביר לי למה היא כל כך כועסת. והיא פשוט איבדה שליטה. ובכתה. וצעקה עלי. ולא הצליחה להרגע.

הצעתי לה שאולי נעשה משהו ביחד שיסיח את דעתה. אבל היא אמרה לי שהיא לא רוצה, כי אז רק יכאב לה יותר אח״כ.

וראיתי כמה קשה לה, וכמה היא סובלת. והבנתי שהיא ברגע של משבר. שהיא איבדה אמון בכוחות שלה. וניכנסה ללופ שגורם לה הרבה מאד סבל. והשקט שלי לא הידהד אליה. ולא הצלחתי לעזור לה. היא רק הדפה והדפה. והמצב הלך והחמיר.

וזה הכאיב לי נורא. ודאגתי לה. וניסיתי להבין מהצוות אם קרה משהו לפני שיכול להסביר את הערעור הזה. והם אמרו שלא. שהכל היה בסדר לפני מנוחת הצהריים.

ואז הם ביקשו ממני ללכת. כי לפי התכנית אנחנו לא יכולות להישאר כשהיא מאבדת ככה שליטה. והלכתי. והיא נשברה.

ולמרות שיצאתי משם מודאגת, ומוטרדת שאולי משהו לא מדויק באבחנה שלה, ואולי צריך לחשוב שוב. נותרתי יציבה ושקטה.

וידעתי שזה המסע שלה. וצריך להמשיך בו, עם תשומת לב למה שקורה. ועם בחינה מתמדת אם צריך לבצע התאמות.

אבל רק היא תוכל לעשות אותו. אין קיצורי דרך.

ואפילו שאני כבר למודת נסיון, ויודעת לאיזה מקומות אפשר להגיע, לא אוכל לעבור את המסע במקומה.

אוכל רק ללוות אותה, להציע את האהבה והתמיכה שלי, ולחבוש את הפצעים כשהיא נופלת. ולהחזיק עבורה את הבטחון והאמון בדרך. ולהיוותר שקטה ויציבה, גם עבורה, וגם עבורי.

כמה זה קשה לעמוד מנגד, ולראות את הילדה שלי סובלת כל כך. ולהחזיק איזו ידיעה עמוקה, שלה אין עדיין. ולהבין שאין לי שום אפשרות להעביר לה את הידיעה הזו, ולקצר עבורה את התהליך. ופשוט לשחרר.

ויחד עם זאת השקט העמוק הזה שמלווה אותי, איפשר לי לעשות את זה.

וכשחזרתי ממנה הביתה, נתקלתי בשיר שהיה לי כל כך מדויק, וריגש אותי מאד


וחשבתי לעצמי, שהנחת בהחלט ניכנסה לבקר אותי, ואפילו בירכה אותי בשהיה ארוכה יותר מרגע אחד.

והבוקר היה לי איזה חזיון של עצמי יושבת לי לבד באיזה מקום, אולי בתוך מערה על איזה הר, מתבוננת בסערה איומה שמשתוללת לה בחוץ. והרוח מעיפה עצים, והגשם ניתך בעוצמה. ואני יושבת בשקט ויודעת שהסערה תחלוף. שצריך רק לשבת בסבלנות ולהמתין. להאמין במחזוריות של הטבע. ולדעת שאין לי שום יכולת להאיץ בתהליך.

והתמלאתי הכרת תודה על המקום הזה. ועל הידיעה הפנימית העמוקה הזו.

ויחד עם כל זה, אני שמה לב, שמשהו עוצמתי מתחיל לנוע בתוכי ולצבור תאוצה. יש בי איזה צורך עצום להעביר הלאה את השקט המופלא הזה שממלא אותי. לחלוק עם עוד נשים שסובלות, שעברו טראומה, שמיואשות, את הסוד הזה. את האפשרות שטמונה בתהליך. ולאפשר להן להאמין שהנחת יכולה לבקר גם על מפתן נפשן, ולהיכנס פנימה. ולהישאר אפילו ליותר מרגע.

חברה יקרה ואהובה, שהיא מורה מדהימה ליוגה, אמרה לי השבוע, ממש הייתי רוצה שתעבירי לי שיעור יוגה. והתרגשתי מזה נורא. והתמלאתי חרדה. אני? איך אעביר לך שיעור יוגה? זה כל כך מלחיץ אותי. למרות שכבר יצא לי להעביר שיעורי יוגה. אבל אף פעם לא למורה ליוגה. ואף פעם לא הגדרתי את עצמי כמורה ליוגה.

אני מרגישה שאני לא בשלה להגדיר את עצמי בשום דרך שמייצרת אחריות על מישהי אחרת. או שמתיימרת לעזור למישהי אחרת.

והרי אני ממילא עושה את זה. עם הילדה שלי, ועם הבלוג הזה. אבל הכל נעשה כבדרך אגב. ללא הכותרת. ללא לקיחת האחריות. ללא ההצהרה.

כמה זה קשה לעמוד ולהצהיר בפני עצמי מי אני. ואח״כ בפני העולם. כמה אומץ זה דורש.

אז אולי מצאתי שביל חדש בו ארצה לפסוע בתהליך הריפוי שלי. שביל שאולי יוביל אותי אל המקום בו אוכל להתחיל לממש את הפוטנציאל שלי, ואת היעוד שלי.

ואני מתבוננת לתוכי ומרגישה איך הלב שלי מתחיל להלום בעוצמה ובמהירות. אפילו רק להגיד את זה, ולבנות התכוונות, ממלא אותי בחרדה.

ויחד עם זה, השקט עדיין כאן. תומך בי.

וגם ההבנה שכדאי לעשות הכל בבייבי סטפס. כמו שהמורה שלי ליוגה נוהגת לומר.

עושים צעד קטן. ואז מחכים רגע. בודקים איך זה מרגיש. מאפשרים לנשימה עמוקה למלא אותנו, ולתמוך בתהליך. ואז כשיש מאיפה, עושים את הצעד הבא. במתינות. ברוגע. ובידיעה פנימית עמוקה, שכל דבר יקרה באופן הנכון, ובעיתו. והדרך תמשיך להתבהר ככל שנתקדם בה. צריך רק סבלנות. ואמון בתהליך.

#ריפוי #נפש #טיפולפסיכולוגי #מסעלריפוי #יוגה #חמלה

0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa