הבוקר הגעתי ממש מוקדם למשרד. יצאתי מהמעלית. והייתה לי תחושה מוקדמת, שהמשרד יהיה חשוך. שאני אהיה הראשונה להיכנס. וצדקתי.
אני כל כך אוהבת להיות הראשונה שמגיעה למשרד. פתחתי את הדלת הראשית, נכנסתי למשרד, והשקט אפף אותי.
שקט עמוק וסמיך, שכמעט אפשר לגעת בו.
עמדתי לרגע בכניסה, נותנת לשקט להיכנס לתוכי ולמלא אותי.
שקט שגורם לכל הקולות הפנימיים להעלם. שקט מהותי וכל כך נדיר.
והרגשתי את הדגדוג הזה של העליצות שמתעוררת בי, מתחיל לעלות מתוכי.
כל כך חשוב להבחין ברגע כזה וללקט אותו. איזו דרך נהדרת להתחיל את היום.
אני שמה לב שבאופן כללי משהו בתוכי נרגע. ויש בי איזושהי התמסרות למה שקורה.
אתמול, הגעתי לקורס יוגה, עייפה מאד. אפילו לא ידעתי עד כמה אני עייפה. וקצת אחרי שהשיעור התחיל הרגשתי צורך לשכב על מזרון היוגה שלי. אז נשכבתי. והתכסיתי בשמיכה. ופשוט נרדמתי. בזמן שכולם המשיכו לתרגל סביבי.
פשוט התמסרתי לשינה.
זה לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה. ובכל זאת יכולתי להבחין באיכות שונה לגמרי בדברים.
לא היה בתוכי שום קול כשזה קרה. לא קול שדרש ממני בכל זאת לנסות ולתרגל. ולא קול שניסה להרגיע את הקול הראשון וביקש שאתרגל חמלה ואאפשר לעצמי לישון בלי רגשות אשמה ובלי מאבק. ולא היה לי צורך באישור חיצוני.
היה בתוכי שקט מוחלט שאיפשר לי לגמרי להתמסר. וישנתי שינה עמוקה ומרפאת שלא חוויתי כמותה מאז שהילדה שלי התאשפזה. והתעוררתי עם שקט פנימי עמוק.
אני ממש רואה איך משהו מהותי הישתנה בי מאז שנתתי לכעס לצאת באופן שבו הוא יצא. והשקט הפנימי הזה כל כך נעים לי.
וזה לא שאין רגעים של כעס. וזה לא שהספק לא מגיע כשהילדה שלי שוב חווה משבר. וגם העצב מגיע לבקר. אפילו בתדירות גדולה.
אבל את כולם אני מקבלת אפילו בסוג של שמחה. כי את הכל אני חווה בצורה כל כך מחוברת. שאני ממש מברכת ומחבקת בתוכי כל רגש שמגיע.
ואני יודעת שהכל מישתנה כל הזמן. וייתכן ואאבד את התחושה הזו בהמשך. אבל עצם הידיעה שהרגשתי אותה, מאפשרת לי לדעת שגם אם אאבד את זה, אוכל גם לחזור לשם.
בקורס יוגה למדנו סיפור חניכה שמלמד איזשהו מודל דרך סיפור על תלמיד שמגיע למורה שלו ומבקש ממנו שילמד אותו משהו מהותי. כבר למדתי את הסיפור הזה בעבר עם המורה שלי ליוגה. והיא תמיד פותחת את הלימוד בכך שהיא מזמינה את השומעים לחשוב, ולכתוב, מה השאלה המהותית ביותר שהיינו רוצים לשאול, לו עמדנו מול מישהו שיש לו את הידע לענות לנו על כל שאלה.
ותוך כדי שכתבתי לעצמי את השאלה ״מהו הייעוד שלי בחיים? לשם מה אני כאן?״
נזכרתי איך לפני שנתיים, באותו מעמד בדיוק, השאלה שעלתה בי הייתה ״איך מוצאים שקט?״
ושוב זכיתי להתרגש מהדרך שעשיתי. ומאיך ששתי השאלות השונות פשוט מבטאות בצורה הכי מדויקת את הטרנספורמציה שעברתי.
בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי, היא שאלה אותי, את עדיין מרגישה שאת רוצה עכשיו לעבוד על דברים נוספים בתהליך הריפוי שלך? את עדיין פנויה לזה?״ ועניתי שכן, לגמרי. ואז היא שאלה אותי, ״אז יש משהו שעולה בך? שהיית רוצה לעבוד עליו עכשיו?״ ולא עלה בי כלום.
ושמתי לב שזו פעם ראשונה שלא נבהלתי מזה. שלא הרגשתי את הדחיפות המוכרת, שתהיה לי תשובה לשאלה הזו, אחרת הכל חסר משמעות.
פשוט ידעתי שזה מן רגע כזה של השתהות. ושכשמשהו חדש יצטרך להגיע, הוא יגיע. בעיתו. כשאהיה לגמרי בשלה להפנות את תשומת הלב שלי לכך.
והילדה שלי לא מצליחה להתמיד. היא משתפת פעולה, עד שקורה משהו שמערער אותה, ואז היא נשברת ומפסיקה. וצריכה להתחיל שוב הכל מהתחלה.
ואתמול כשחזרתי מהקורס, הייתי עדיין עייפה מאד, ולמרות שהייתי אמורה לנסוע אליה, לא הייתי מסוגלת, וביקשתי מבת הזוג שלי להחליף אותי, והיא הסכימה.
וידעתי שהילדה שלי תתאכזב. ואולי אפילו תכעס. ויחד עם זאת הבנתי, שזאת המציאות, וזה מה שאני מסוגלת עכשיו. והיא תאלץ להתמודד. זה המסע שלה.
ונזכרתי בכל הפעמים שהפסיכולוגית שלי נאלצה לאכזב אותי, ואמרה לי שהמציאות היא המורה הטוב ביותר. ואיך תמיד זה הכעיס אותי כשהיא אמרה את זה.
ופתאום ההבנה של זה, וכמה זה חשוב למסע הריפוי, הגיעה עמוק מתוכי.
וזה לגמרי איפשר לי לשאת את ההחלטה הזו לא לנסוע אליה, ולהבין שלא רק שזה לא מזיק לה, זה אפילו מועיל לה.
וזה איפשר לשקט שלי להישאר.
או שאולי השקט שלי איפשר לי להבין את זה.
מי יודע מה קדם למה.
ולמרות שהתקשרתי אליה ואמרתי לה שלא אוכל להגיע ושאני מצטערת, היא כמובן לקחה את זה קשה. והיה לה משבר אתמול. ואולי היא אפילו כועסת עלי. ומאשימה אותי. אדע יותר כשאבקר אותה היום.
ואני לגמרי רגועה ושקטה מול זה. ויודעת שהשקט שלי יהדהד ויגיע אליה.
אם מישהו היה אומר לי כשיצאתי לדרך שאגיע למקום הזה, לא הייתי מאמינה. הייתי אפילו מסתפקת בפחות, הרבה פחות, כשיצאתי לדרך.
אמנם השאלה שעלתה בי לפני שנתיים הייתה, ״איך מוצאים שקט?״ אבל השקט שייחלתי לו, לא היה דומה לשקט שאני חווה עכשיו. בכלל לא העליתי בדעתי ששקט כזה קיים.
לו רק יכולתי להעביר חלקים מהשקט שלי לכל מי שאני אוהבת, וסוערת, סביבי.
יש לי חברה יקרה ואהובה שיוצאת בימים אלו למסע הריפוי שלה. והוא לא הראשון בחייה. והיא כבר עשתה דרך ריפוי ארוכה ומשמעותית. ובכל זאת עדיין מחכה לה דרך ארוכה, ומפותלת וכואבת ומייסרת במסע החדש שהיא יוצאת אליו.
מהנסיון שלי, זו דרך שלא יכולתי לעשות מתוך בחירה. בגלל שהיא כל כך קשה.
ברגע שעשיתי את הצעד הראשון, נשאבתי, ולא הייתה דרך חזרה.
והרבה פעמים בדרך התחרטתי, ורציתי להפסיק הכל. ולמזלי הרב לא הייתי מסוגלת להפסיק. כוח חזק ממני המשיך לדחוף אותי קדימה.
וכל כך הרבה פעמים בדרך לא יכולתי לראות את הסוף. ולא האמנתי שאפשר לצאת מהבורות האפלים ולהרגיש אחרת.
היום אני יודעת שאפשר.
בהמשך הדרך מחכים הרבה רגעים של שקט, ואושר. ויכולת לעמוד לנוכח מורכבות החיים ולשאת את זה באיזה סוג של הוד והדר. ולקטוף את הפירות של המסע המפרך הזה. ולתמוך גם באנשים היקרים לנו בדרך שלהם.
אני מלאה ברגשות של רוך ואהבה.
ואני שולחת אותם אליך חברה יקרה, שילוו אותך במסע שלך. ויעטפו אותך ויספקו לך נחמה ברגעים הקשים. ואני פה בשבילך מתי שתרצי. כמו שאת שם בשבילי בכל כך הרבה רגעים במסע שלי.
וגם אליך ילדה שלי. אני פה להמשיך לתמוך. ולהדהד שקט ובטחון ואמונה בכוחות שלך וביכולות שלך.
ואני שולחת את זה גם לכל מי שמרגיש שהוא זקוק לכך.
ואולי משהו בייעוד שלי מתחיל להתבהר לי. ואולי בהמשך, גם אוכל להאמין שאני מסוגלת לממש את זה.
למעבר לפוסט הבא - בייבי סטפס
למעבר לפוסט הקודם - ״דברי עכשיו ילדה, אני שומעת״