חיפוש
  • Ahimsa

״דברי עכשיו ילדה, אני שומעת״


בשבועיים האחרונים בטיפול שלי, עולה חזק מאד נושא ההשתקה.

יש בתוכי ילדה, שמגיל צעיר מאד לא העזה לדבר. שפחדה שאם משהו ישתחרר מתוכה בלי שהיא תשלוט בזה, יקרה אסון. היא לא בדיוק ידעה להגדיר את האסון. רק הייתה לה איזושהי תחושה פנימית חזקה שאמא שלה תפסיק לאהוב אותה. או ליתר דיוק תשנא אותה.

אז היא פיתחה מנגנונים מאד מתוחכמים ששמרו ששום סוד לא יצא החוצה בטעות.

מנגנונים של השתקה. מנגנונים כל כך חזקים שפשוט כיבו את המפסק. כל המילים נעלמו. בלקאאוט. וכשאין מילים שיכולות לספר את הסוד, אין סכנה שהסוד ייפלט.

המנגנונים פעלו בצורה מושלמת במיוחד ברגעים של כעס. כי הכעס היה הכי מסוכן. כי כעס הוא בלתי נשלט.

אבל כשאין לכעס מילים, הוא נשאר לבעבע בפנים.

וכשהיא לא יכלה לספר מה מכאיב, או מכעיס, או מפרק, היא למדה להסתדר לבד. זה היה הכי בטוח.

לפני קצת יותר משנה, השתתפתי בסיור בתל-אביב.

במהלך הסיור, עלינו למרפסת הגג של הוסטל ״אברהם״, לתצפית.

הדרך למרפסת הגג, עברה באחד המסדרונות של ההוסטל, ועל הקירות היו מודפסים שירים.

צעדתי במסדרון, כשהמבט שלי מרפרף על השירים, והשירים הפכו לבליל שחור של אותיות מודפסות, שלא מצטרפות לכדי מילים, שריצד בזווית העין שלי.

עד שפתאום במפתיע, נעצרתי ליד שיר אחד. אנונימי. די קצר. רק ארבע שורות. משהו בו תפס אותי. והלב שלי התחיל לפעום בקצב מטורף. הרגשתי שהשיר נכתב עבורי. ועלי.


אני מים סוערים שלמדו לשתוק.

ובתקופה האחרונה עלה בי כעס נורא. כעס מושתק. שמבעבע פנימה. ושורף ומאכל אותי מבפנים.

וכשרציתי לבטא אותו, נעלמו לי המילים. אפילו אצל הפסיכולוגית שלי, שזה מקום בטוח ומכיל. ושהכעס בכלל לא היה מופנה כלפיה. לא הצלחתי לבטא אותו.

ניסיתי לדבר, ופשוט לא היו לי מילים. כל המחשבות נעלמו, המוח התרוקן. והרגשתי אבודה וחסרת אונים.

הפסיכולוגית שלי אמרה שהיגיע הזמן להקשיב לילדה בתוכי. שאולי אני צריכה לדבר איתה. ולהגיד לה שזה כבר לא מסוכן. ושהיא יכולה לבטא את כל מה שהיא מרגישה.

היא הציעה לי לכתוב את הדברים. אולי אל הדף זה יצא יותר בקלות.

היא אמרה שהכל קשור לכעס הקדום ההוא, שמעולם לא בוטא. ומשפיע על כל הכעסים מאז.

אז ניסיתי.

ואמרתי לילדה את מילות השיר המפורסם, ״דברי עכשיו ילדה, אני שומעת״ ואפילו הקשבתי לשיר שוב ושוב.

והתרגשתי.

אבל המוח שלי התרוקן. פעם אחר פעם.

ויש בי כל כך הרבה כעס מושתק. שנערם כל כך הרבה שנים. כלפי אבא שלי. וכלפי אחותי שמשתפת פעולה עם לחצי ההשתקה. ובכלל כלפי העולם, שמאפשר לפגיעות כאלה להמשיך ולקרות.

והכעס הזה בטוח מתדלק ומעצים כעסים אחרים. כמו למשל כעסים בזוגיות. שאולי בלי הכעס הקדום הזה, והדומם, היו פחות דרמטיים.

והצלחתי בשבוע שעבר לבטא כעס עצום, שאני סוחבת בתוכי כבר שנים רבות.

כעס שהתעצם ויצא מפרופורציות, כניראה בגלל שהוא אף פעם לא ממש דובר.

ופחדתי מהנזק שזה יעשה. ומהפגיעה הפוטנציאלית ביחסים.

ויחד עם זאת, עשיתי את זה. הכרחתי את עצמי. והצלחתי.

אולי לא הייתי רהוטה במיוחד. אולי חלק מהמילים נעלמו. אבל הכעס יצא.

והרגשתי כזו הקלה לאחר מכן.

אפילו שזה יצר נזק. ואפילו שעכשיו צריך לשלם מחירים.

ההקלה הזו, כאילו נטל של שנים ירד מכתפי.

הצלחתי לבטא כעס עמוק. ולהוציא אותו החוצה. וזה היה בסדר. ופתאום הכל היה יותר פשוט. פתאום יכולתי לשאת את המציאות יותר בקלות.

והכעס אפילו לא הופנה כלפי אבא שלי ואחותי.

תורו של הכעס הזה גם יגיע, אולי.

ואולי כבר לא יהיה בזה צורך.

וכשהכעס התפרץ, ויצא, כמו גל ששטף הכל. פתאום נכנס שקט. שקט שאי אפשר להסביר אותו. שקט שלא חוויתי כמותו מעולם. אפילו שכבר חוויתי הרבה סוגים של שקט. שקט ותחושה של כוח.

ופתאום חזרה לי תחושת החיות. ופתאום שוב מתחשק לי לבשל.

ופתאום יש בי מקום לחמלה. פתאום יש לי מאיפה להיות שם בשביל מי שכעסתי עליה.

הכעס יצא, והתפנה מקום בתוכי.

אני מזהה את הטרנפורמציה מהמקום ההוא של תחושת הלבד. ושהכל על הכתפיים שלי. וחוסר האונים שלווה לפעמים ביאוש. לתחושה שהכל בסדר. ויש בי את הכוח והיכולת לשאת. ושאני מסוגלת לטפל בילדה שלי ולתת לה את מה שהיא צריכה. והתהליך שאני עוברת, ותחושת המסוגלות, מקרינים עליה. וגם היא משתפרת.

וכלום לא השתנה במציאות. הילדה שלי עדיין מאושפזת. וזה ייקח עוד הרבה מאד זמן. ואחותי עדיין לא שם בשבילי באופן שהייתי רוצה. ועם אבא שלי אני עדיין לא מסוגלת לתקשר. אפילו עכשיו כשהוא חולה. ואני עדיין מרגישה שהרבה מאד מוטל על הכתפיים שלי.

ויחד עם זה. משהו בתוכי הישתנה. ופתאום המציאות כבר לא מייאשת. אלא גורמת לי להבחין בכוחות שלי. ולשמוח על כך שאני מסוגלת לתפקד בתוך המציאות המורכבת הזו. ולתמוך בעצמי, ובילדות שלי,

ועכשיו אולי אפילו בבת הזוג שלי. שמהמקום הלא שקט שלה, עושה ככל יכולתה. וכמה זה בלתי אפשרי לעשות את זה ממקום כזה.

אז ״דברי עכשיו ילדה, אני שומעת״. את לא צריכה לשתוק יותר. את יכולה לבטא את כל הכעס, והאכזבה, והכאב, שאת סוחבת כל כך הרבה שנים. ואני כאן. ואמשיך לאהוב אותך. ולהעריך את זה שאיפשרת לי להגיע למקום שאני נמצאת בו היום. בעזרת הכוחות המועטים שהיו לך. והכלים הפשוטים שהיו ברשותך.

ועכשיו תורי. ״אני אהיה גדולה גם בשבילך״. ואאפשר לעצמי לעשות עוד כמה צעדים משמעותיים במסע שלי לריפוי.

#קשב #פגיעה #פסיכולוג #ריפוי #טיפולפסיכולוגי #מסעלריפוי #חמלה

0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa