חיפוש
  • Ahimsa

להפסיק לפחד


בפוסט הקודם דיברתי על מודל הקריה יוגה שמגיע מהפילוסופיה של היוגה. וסיפרתי שיש לו השפעה עצומה על חיי בימים אלו. אבל לא פירטתי והסברתי כיצד בדיוק הוא משפיע. ואיזה שינוי הוא יצר.

כמה דקות אחרי שפירסמתי את הפוסט הבנתי שהחסרתי את החלק הזה. ומיד רציתי לעדכן ולשנות ולהוסיף. וקול בתוכי אמר לי. חכי רגע. את יכולה לשאת את התסכול הזה. ואת העובדה שהדברים לא מושלמים ומדוייקים. אם עדיין תרגישי ככה כשתכתבי את הפוסט הבא, תוכלי להוסיף. ושחררתי.

מדי פעם התסכול שב ועלה. והרגעתי אותו ברכות. דיברתי לעצמי. כמו שאני עושה הרבה בתקופה האחרונה. ואמרתי. הכל בסדר. זה לא נורא שזה לא מושלם. לא הכל חייב להיות מושלם. את מסוגלת לשאת את זה.

והרי התסכול הזה. הוא זה שכל כך קשה לילדה שלי לשאת.

והיכולת להיות בו ולראות שהוא לא מפרק. וכלום לא באמת נורא כל כך. היא הריפוי.

ואם הילדה שלי צריכה ללמוד להיות בו, מין הראוי שגם אני אתנסה ביכולת לשאת אותו. וזה לא רק ראוי. זה גם מועיל. ומרפא. ומעצים.

אתמול ממש ראיתי את הקושי של הילדה שלי לשאת תסכול. הייתי אצלה. ופתאום היה לה ממש חם. והיא לא יכלה לשאת את זה. אז הצעתי לה ללכת להתקלח. בהתחלה היה לה קשה אפילו להסכים להצעה. כי המשמעות הייתה שהיא תפסיד זמן איתי. למרות שרוב הפגישה היא כל כך מתעסקת בקושי שלה עם זה שהפגישה מוגבלת בזמן, שאנחנו לא עושות שום דבר ביחד, כי היא כל הזמן אומרת לי, אין טעם, ממילא את עוד רגע הולכת.

בסוף היא החליטה בכל זאת לקבל את ההצעה. ניגשה לצוות וביקשה להתקלח. ואמרו לה שאי אפשר עכשיו. היא תוכל עוד כעשרים דקות.

היא חזרה אלי נסערת. הם יודעים שזה מה שיוכל לעזור לי. אז למה הם לא נותנים לי להתקלח?

וראיתי לנגד עיני איך אי השקט הולך וגדל בתוכה. ולא עזר שהצעתי שנעשה משהו ביחד כדי להעביר את הזמן. היא לא יכלה לשאת את ההמתנה. היא רצתה משהו. והייתה חייבת לקבל אותו באותו רגע. התסכול איים עליה.

והיא ניגשה שוב לצוות. ושוב ביקשה. והם שוב סרבו.

והיא חזרה אלי. והסערה בתוכה הלכה וגדלה. והיא התחילה לצעוק בתסכול.

כל ניסיונותי להרגיע אותה לא הועילו.

ואז ניגש אליה האחראי עם מגבות ואמר לה שהיא יכולה ללכת להתקלח.

לאחר שהיא הלכה הוא הסביר לי, שבמכוון הם לפעמים לא נותנים לה את מה שהיא רוצה באותו רגע, כדי לתת לה כמה דקות להתמודד עם התסכול. ואם הם רואים שזה קשה לה מדי, אז הם מאפשרים לה את מה שהיא רצתה.

הבנתי את זה עוד לפני שהוא הסביר. והייתי רגועה בתוך הסיטואציה.

אבל לגמרי יכולתי לראות איך בתור אמא יכולתי להישאב למקום הזה שרוצה לאפשר לה את מה שהיא זקוקה לו מיד.

ולא להבין למה לא מאפשרים לה.

והרי זה מה שעשיתי פעמים רבות. כיוון שהתסכול יצר אצלה סערות כל כך גדולות. ניסיתי למנוע אותו ככל האפשר.

וכל כך חשוב כן להתמודד עם התסכול. וכן להיות בו. ולראות שזה לא כל כך נורא. ושזה לא מפרק.

וזה נכון לגבי כל רגש לא נעים.

האוטומאט הוא לברוח ממנו. לעשות הכל כדי לא להרגיש אותו. וזה רק מחריף את החרדה, והקושי, והסבל.

אני רואה את זה מהצד. ומבינה לגמרי מה היא מרגישה. גם אני הייתי בדיוק שם, ממש לא מזמן.

וללמוד את זה, זה תהליך. אין קיצורי דרך. נידרשת הפנמה גופנית. לא משנה כמה אני אסביר לה, היא חייבת לחוות את זה. שוב ושוב ושוב. עד שתיקרה טרנספורמציה.

וזה לא שההסבר לא חשוב. בתהליך הריפוי שלי, ההסבר, ומתן הפשר לדברים שאני מרגישה, והבנת המשמעות, הרבה פעמים הרגיעו אותי. ואיפשרו לי להיות בזה עוד רגע.

אבל לא לכולם זה עוזר.

ולילדה שלי זה לא עוזר, בטח שלא ברגעי הסערה.

לפעמים ברגעים של שקט אני מצליחה קצת להסביר לה. והיא מוכנה לשמוע. ולפעמים נידמה שזה אפילו עוזר לה. אבל אני יודעת שאין תחליף לחוויה עצמה.

ושוב, כמו תמיד, נדרשת סבלנות. קשה לראות את הילדה שלי סובלת. קשה לחשוב שזה ייקח עוד הרבה מאד זמן. אבל אין דרך אחרת. ואם היא תעשה את הדרך. ואנחנו נמשיך להתעקש. צפויה לה הקלה גדולה, ושקט. ואז העוצמות שלה יאפשרו לה להגשים כל חלום שהיא תרצה להגשים.

ובנתיים קשה לילדה שלי ליצור קשר. אני רואה כמה היא בודדה. אפילו שם במחלקה. בקרב הרבה בני נוער שסובלים כמוה, והיא יכולה להזדהות איתם. והם יכולים להזדהות איתה. היא לא מצליחה לייצר קשר משמעותי. היא לא מצליחה לתת אמון. גם את זה אני מכירה כל כך טוב. איך היא תוכל ליצור קשר משמעותי בעולם, כשהיא לא מצליחה ליצור קשר משמעותי עם עצמה, ועם ריבוי הקולות הפנימיים בתוכה, שלעיתים כל כך מסוכסכים אחד עם השני.

ואני עומדת מהצד. ורואה תמונה הרבה יותר רחבה ממה שהיא רואה. ומכירה את הדרך. ואת הפיתולים. ואת הבורות. ויודעת שאין לי אפשרות להעביר לה בבת אחת את כל הידע שצברתי במסע שלי.

אוכל רק להמשיך להיות לצידה. ולהחזיק את האמון בדרך. ואת הידיעה שיכול להיות יותר טוב. בשקט. ובבטחון. וברכות. כמו שהפסיכולוגית שלי החזיקה עבורי כל כך הרבה שנים.

נותר לי רק לקוות שהתהליך שלה יהיה קצר יותר משלי. אולי כי היא צעירה יותר, ועדיין גמישה יותר לשינויים.

וזה שוב פוסט על הילדה שלי. אבל הוא ממקום אחר. ממקום של עוצמה. והבנה עמוקה. ממקום של כוחות.

פמה צ׳ודרון, שאני מאד אוהבת להקשיב לדברים שלה, כי זה תמיד מאד מרגיע אותי, מדברת המון על היכולת ללמוד ולהישאר. learning to stay. פשוט להישאר במקום. להסכים להרגיש את כל מה שעולה. לחוות את התחושות. להפסיק לברוח. או לנסות למסך. ויש בזה כל כך הרבה עוצמה.

ילדה אהובה שלי. גם אליך אני אדבר. גם אם זה רק בתוך תוכי. ואולי המסר יעבור באיזשהו אופן.

תלמדי להישאר. יש בך כל כך הרבה עוצמות. היום הן מגויסות כדי להאבק, ולברוח ולנסות להעלים את הכאב.

תלמדי להישאר. ואז העוצמות שלך יופנו לריפוי.

נולדת לעולם עם אתגרים מורכבים. ונפש סוערת. וקושי עצום לשאת אי נוחות.

ואני מאמינה בך. ויודעת שאת מסוגלת. את מסוגלת לעמוד באתגר הזה. ולצאת ממנו בצד השני מלאה בחמלה, וטוב, ושקט וכוחות ריפוי.

ולסיום אוסיף, רק כי אני מרגישה שהייתי יכולה גם לוותר על זה, שמודל היוגה המעשית, איפשר לי להתבונן לתוכי, לזהות את אי השקט, והאש שהחלה לבעור בי, ולהבין שהיגיעה העת, להפנות את כל הבערה הזו, והכוחות שצברתי בחודשים האחרונים, להתמסרות חזרה לתהליך הריפוי שלי. בלי להזניח את הליווי של הילדה שלי. להיפך, המשך הדרך במסע שלי תאפשר לי לעזור גם לה במסע שלה, באופן אפילו מיטיב יותר.

ותהליך ההתבוננות פנימה לעולם לא נגמר. ותמיד נבחר מחדש למי למסור את הפירות, ולמה להתמסר. ותמיד נידרש לבדוק שוב ושוב האם הבחירות שלנו מיטיבות איתנו או לא. ותמיד נמשיך ללבות את האש שתאפשר לנו להמשיך במסע קדימה. כי כמו שהמורה שלי ליוגה אומרת. אנחנו אורגניזם חי. והכל משתנה כל הזמן. והשינוי המתמיד הוא החיים. והגיע הזמן להפסיק לפחד.

#ריפוי #פטנגלי #טיפולפסיכולוגי #מסעלריפוי #כוונותטובות #חמלה

0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa