משהו בוער בתוכי. משהו לא ברור. זה יותר מאי שקט. זה מרגיש כמו משהו עוצמתי שרוצה להתפרץ. אני לא יודעת איזו צורה זה ילבש כשזה יתפרץ. אני רק יודעת שזה לא יכול להישאר בתוכי.
אני כותבת. אולי הכתיבה תאפשר לזה לצאת במילים. אולי זה ירגיע. אולי זה יגרום לזה להתבהר.
השבוע חשבתי על זה שבערך תשעת הפוסטים אחרונים ממוקדים בכל מה שעובר על הילדה שלי וההשלכות של זה על חיי.
זה לגמרי טבעי. ברור שזה מה שימלא את העולם שלי כרגע. ברור שזה יעסיק אותי. ברור שלא יהיה מקום למשהו אחר. או אפילו אנרגיות פנויות.
ויחד עם זה, המחשבה הזו קוממה אותי.
יש בי כוחות אדירים להתמודד עם כל מה שקורה. זה ניגלה לי ושוב ושוב, רגע אחרי רגע.
גם בנפילות הקשות ביותר, הכוחות שלי נחלצים לעזרתי.
ופתאום הבנתי שאני לא מוכנה להסתפק בזה יותר.
אני מסרבת להמשיך ולשנן לעצמי שזו ריצה למרחקים ארוכים. וזה ייקח עוד המון זמן. ובנתיים כל מה שאני יכולה לעשות זה להישאר איתנה אל מול כל מה שקורה ולנסות לתת לילדה שלי את מה שהיא צריכה. ולטעות. ולתקן. וליפול ולקום. ולהרגיש לגמרי לבד לפעמים. ולעמוד גם בזה.
ולהסתפק בכך. ואפילו לשמוח שהכוחות האלה נגלים לי. ולהמשיך באותה דרך, כמה זמן שיידרש. עד שהילדה שלי תחזור הביתה.
אם יש בי כאלה כוחות אדירים, אני רוצה להמשיך במסע הריפוי שלי. אני לא מוכנה לחכות. אני לא מוכנה לדחוק כל תוכן שעולה, ולא קשור לריפוי של הילדה שלי, הצידה. אני לא מוכנה לחכות עד שיגיע הזמן המתאים. אני לא מסכימה להמשיך ולעצור את החיים שלי. רק כי אני חוששת שזה יהיה יותר מדי.
אני מסרבת לפחד, לפחד שאם אגע במקומות ממש כואבים, אתפרק.
ונכון. נכון שאני לא בדיוק קופאת על השמרים. החודשיים האחרונים לימדו אותי המון על עצמי.
המעבר הזה מעמדת המטופלת אל ההבנה שיש בתוכי את המטפלת הפצועה, הוא מאד משמעותי.
גילוי הכוחות שלי שוב ושוב העצים אותי מאד.
ואולי זה מה שמאפשר לי כרגע לבחור להמשיך במסע שלי לריפוי. במקביל לזה שאמשיך להיות שם לצד הילדה שלי.
אני פשוט בוחרת גם בי.
אחד המודלים שלמדנו בדיוק עכשיו בקורס היוגה שאני עוברת נקרא ״קריה יוגה״. יוגה מעשית. והוא מדבר על שלושה מושגים בסנסקריט שמגדירים מהי יוגה מעשית ומה נדרש עבורה.
״טאפאס״ - האש או הבערה הפנימית, שמשפיעה עלינו בתרגול או בחיים.
״סוואדיאיה״ - לימוד הכתבים בפשט או לימוד עצמי בפרשנות מעמיקה יותר
״אישוורה פראנידאנה״ - מיהו אדון רצונותי, למי אני מוסרת את פירות התרגול. עבור מה אני עושה את כל מה שאני עושה. מה מנחה אותי.
והתבקשנו לכתוב עבודה בפילוסופיה, שמסבירה את המושגים ומעמיקה ובהם, ובוחנת היכן אנחנו פוגשים את המושגים האלה בחיי היומיום. ואיך הם משפיעים עלינו.
וברור לי שהמושגים האלה מקבלים עומק ומשמעות מלאה יותר כאשר הם משולבים זה בזה. לא מספיק לתרגל כל אחד מהם בנפרד.
ואין לי ספק שיש להם השפעה עמוקה ומשמעותית עלי בדיוק בימים אלה. ואולי הלימוד שלהם פקח את עיני וגרם לי להבין שאני לא מוכנה לשים את חיי בהמתנה יותר.
במיוחד כשלא ברור כמה זמן זה עוד ייקח.
ואולי דווקא המשך המסע ייתן לי כלים נוספים לעזור לילדה שלי בצורה יעילה יותר.
כי לא משנה כמה אתגרים החיים מעמידים בפנינו, העוצמה הפנימית תאפשר לשאת את האתגר, ולהמשיך בדרך.
עצירה במקום משתקת. ומגבירה את הפחד ואת תחושת חוסר האונים. ומאפשרת למציאות להכתיב את החוקים.
אז אני מצהירה על כוונתי לחזור למסע שלי. אני מוכנה להתמודד עם התכנים המורכבים שעוד מחכים לי שם. ואהיה לגמרי קשובה לעצמי בכל רגע ורגע. ומלאה בחמלה. ואם אגלה שזה קשה מדי. או לא נכון לי עכשיו. תמיד אוכל לעצור בצד. לנוח רגע. לצבור כוחות. ולצאת שוב לדרך.
אבל אני אכתיב את התנאים. ואת הקצב. ואפסיק לפחד מהמציאות.
למעבר לפוסט הבא - להפסיק לפחד
למעבר לפוסט הקודם - רכבת הרים