רכבת הרים

פעם ראשונה שאין בי צורך לכתוב. ובכל זאת אני כותבת. ואולי בעצם, יש בי אפילו קצת חשש לכתוב.

אני מרגישה בתקופה האחרונה שאני חיה בתוך איזו רכבת הרים, עם מסלול מטורף, שמישתנה בקצב שאי אפשר לשאת.

לפעמים זה כמעט נידמה שתוך כדי שאני כותבת את המילים הכל מישתנה ומתהפך, כאילו שעצם כתיבת המילים כבר גורמת לשינוי.

אני מתעדת כדי לבסס את מה שקיים, כדי להבין את התחושות, כדי לתת פשר למציאות, אבל רגע אחרי שכתבתי את הנקודה האחרונה בפוסט, ולחצתי על הכפתור ששולח את המילים שלי אל העולם, המילים כבר לא מדויקות.

אז מה הטעם?

אולי אני כותבת מתוך איזה ריתמוס פנימי שכבר התבסס בי. ואולי מתוך איזה רצון לתעד. לתעד את הדרך המורכבת הזו. שאוכל מתישהו לחזור אחורה ולהתבונן בתהליך. שאוכל להיזכר בכל מה שעברנו. ואולי אני כותבת בשביל הילדה שלי.

ואולי אני כותבת בגלל כל השינויים המהירים. כי יש נטיה לשים לב ולזכור רק את כל מה שרע. זה הישרדותי. וחשוב מאד לעצור ולשים לב גם לכוחות, ולרגעים הטובים. ולחזור ולהיזכר בהם כשנידמה שהתקווה נעלמת.

את הפוסט האחרון כתבתי ביום שישי בבוקר. הייתי מלאה בתקווה. ביום שישי בערב הכל כבר ניראה אחרת. ובשבת חלה התדרדרות גדולה. ואני נישאבתי להזדהות יתר עם הילדה שלי. ואיבדתי לחלוטין את האמון בצוות המטפל, ובדרך.

בראשון נסעתי לבית החולים לדבר עם הפסיכיאטרית פנים אל פנים. והיא הצליחה להחזיר אותי למסלול. והדגישה כמה חשוב להציב לילדה שלי גבולות ברורים, וכמה שיתוף הפעולה שלנו הכרחי. שנהיה באותו קו עם הצוות המטפל. כי הם לא הולכים לוותר לה יותר אפילו במילימטר. היא חייבת להבין שהיא לא תוכל לכופף את העולם לרצונותיה. היא חייבת להבין שההסתגלות למציאות לא תפרק אותה. היא חייבת למצוא את הכוחות בתוכה.

הוגדרו קווים מנחים לביקור, ולהתנהלות מולה. קווים חד משמעיים. כמה זמן הביקור. איזו התנהגות היא לא מקובלת ומחייבת אותנו ללכת מיד. עם כל הכאב והקושי.

הסכמתי. וגם בת הזוג שלי הסכימה לשתף פעולה.

ורכבת ההרים המשיכה בדרכה.

כל כך קשה לעמוד בחוקים האלה, עם כל ההבנה כמה הם נחוצים. ואני עומדת בהם. והלב שלי נשבר. ואני לא ישנה בלילות. וחוזרת לבקר את הילדה שלי. והולכת אחרי שעה וחצי. כי ככה נקבע. אפילו שהיא בוכה ומתחננת שאשאר. ולפעמים אני הולכת אפילו מוקדם יותר, כשהיא צורחת עלי, או מאבדת שליטה. ולא נירגעת גם כשאני אומרת לה שאני אצטרך ללכת. ואני חוזרת ומשננת לעצמי שזו הדרך. זה מה שהילדה שלי צריכה. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לעזור לה. כי הפסיכיאטרית כבר אמרה לנו, שאם זה לא יעזור, אז בתום תקופת צו האשפוז הכפוי, הם ירימו ידיים וישלחו אותה הביתה.

וגם הצוות המטפל עומד יציב מולה. ומכניס אותה לבידוד כשהיא משתוללת. זה קרה פעמיים השבוע. ובחשש גדול אני כותבת, שזה כניראה עוזר. כי יש ניצנים של שינוי.

כותבת ומייחלת שהמילים האלה תישארנה מדויקות.

ביום רביעי הלכתי לאחר שעה וחצי.

יום לאחר מכן הלכתי לאחר חצי שעה. כי היא התפרצה עלי. והילדה שלי הופתעה מאד שהלכתי. היא הייתה בטוחה שאחזור. והתקשרה אלי בבכי קורע לב. ״איך לא נתת לי הזדמנות נוספת? את תמיד מדברת על זה שצריך לתת הזדמנויות נוספות, ודווקא לי את לא נותנת?״

אתמול הילדה שלי דיברה איתי על זה.

היא אמרה לי שביום שהלכתי לאחר שעה וחצי, היא מאד בכתה. כי היא רצתה שאשאר יותר. ודווקא הבכי עזר לה. ושיחרר משהו. היא גם הוסיפה שהיא לא רצתה לספר לי את זה, כי היא כועסת עלי בגלל מה שקרה למחרת. אבל היא בכל זאת סיפרה.

וביום שהלכתי לאחר חצי שעה, זה הרגיש לה מוגזם.

גם לי זה הרגיש מוגזם. והיה לי כל כך קשה ללכת. והלב שלי נקרע. והלכתי. כי אני חייבת לתת אמון בתהליך הטיפולי שהצוות הרפואי הגדיר. כי אני רואה מה קורה כשאנחנו לא עומדות בזה. מיד יש נסיגה.

ואתמול הילדה שלי דיברה איתי על הדברים. לא בהתפרצות. ולא בזעם בלתי נשלט. אלא ברוגע מתוך כאב. ויכולתי להיות איתה בכאב הזה. ולתת לו תוקף. ויכולתי גם להסביר את התמונה הרחבה.

אז אני שמה לב לניצנים העדינים והשבריריים של השינוי. מתבוננת בהם מזווית העין שלי. שלא ישימו לב שאני רואה. אולי אז הם ימשיכו לצמוח ולהתבסס ולהעמיק שורשים. באין מפריע.

ואני מתפעלת מהכוחות שלי. מהיציבות הנינוחה. שגם כשהיא נעלמת לרגע, אני חוזרת ומוצאת אותה בלי להתפרק לגמרי.

חברה אמרה לי שאני גיבורה. ויכולתי לקחת את זה פנימה ולהרגיש את זה.

ואתמול נודע לי שאבא שלי התאשפז עם אי ספיקת כליות, ועבר דיאליזה.

רכבת הרים כבר אמרתי?

התחושה הראשונה שעלתה בי הייתה, יופי, אולי הוא ימות. ומיד התלוותה לזה תחושת אשמה איומה.

ואני לא מסוגלת להתמודד גם עם זה כרגע.

הפסיכולוגית שלי אמרה לי לשחרר את זה. לא לחשוב על זה כרגע. להגיד לעצמי דברים שהייתי אומרת לחברה טובה לו הייתה מספרת לי דבר כזה.

זה לא עזר. לא ישנתי הלילה.

יש רגעים שאני מרגישה שמישהו מנסה להעמיד אותי בנסיון. ולבדוק מתי אשבר.

ואני חוזרת וקוראת את הפיסקה על הכוחות. ונשימה עמוקה נכנסת.

אני חיה באי ודאות כבר תקופה ארוכה. תקופה של שינויים ומעברים חדים בין תקווה לייאוש. לרגעים אני נופלת. והכוחות שלי מתדלדלים. ורגע אח״כ אני מוצאת את הכוחות בחזרה. מקבלת המון תמיכה מהסביבה. ולומדת על עצמי עוד ועוד דברים חדשים.

אני ניפעמת מהאפשרות שלי לראות את עצמי כעת בצד המטפל. כשרק לפני רגע הייתי המטופלת הזו, שחוותה דברים מאד דומים למה שהילדה שלי חווה, והתנהלה באופן מאד דומה. ופתאום יש לי את הכלים להיות בצד השני, ולתת לה את מה שהמטפלת שלי נתנה לי. ואני נמצאת בתוך השיחה, ורואה את שני הצדדים, וניזכרת, כמה זה היה דומה. ומתמלאת אהבה והכרת תודה.

המורה שלי ליוגה כל הזמן מדברת על המטפל הפצוע. אני המטפלת הפצועה. ותהליך הריפוי שלי מאפשר לי להיות שם עבור הילדה שלי. ולפעמים לטעות. ולדעת שהטעויות לא הרסניות. להיפך. התיקון שלהן מרפא. ובונה בטחון.

לא להאמין שאני, שכל כך פחדתי מטעויות, אומרת את זה.

זה מעניין. כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, הייתה לי תחושה שהוא ילך לכוון של ביטוי הכאב והקושי. ואני מסיימת אותו מועצמת. עם תחושה חזקה של כוח, תקווה ואמונה בדרך.

ואולי הפעם זה אפילו יחזיק מעמד קצת זמן.

למעבר לפוסט הבא - הצהרת כוונות

למעבר לפוסט הקודם - מעברים חדים