חיפוש
  • Ahimsa

מעברים חדים


זה כמעט מפחיד כמה מהר יכולה התקווה להעלם. תקווה משמעותית, נוכחת, שמרגישה כל כך יציבה, יכולה פשוט להעלם בין רגע. להעלם בצורה כזו שכמעט קשה להאמין שהיא הייתה פה לפני שניה.

ביום שבת האמון בדרך והתקווה היו כל כך נוכחים שכתבתי פוסט שנסוב סביבם.

וביום ראשון כבר הספקתי לשכוח. לשכוח באופן כזה שממש כעסתי על תגובות שדיברו על התקווה. כי פשוט שכחתי שבאמת הרגשתי את זה לפני רגע. זה גרם לי להרגיש לא מובנת.

ואיבדתי את כל הכוחות.

לאבד תקווה זה דבר נורא. בכלל כל המילים מהמשפחה הזו, לאבד, אובדן, אבוד. מילים חסרות תוחלת. חסרות עתיד.

אולי זה הפער העצום הזה בין התקווה לייאוש.

רגע אחד מרגישים שהכל אפשרי. יש אמון מלא בדרך.

ותוך רגע הכל אבוד. הכל ניראה חסר סיכוי.

איך הגעתי בשניה מפסגת ההר, המוארת, מלאת החמצן, עם הנוף הנשקף מכל עבר, ואינסוף האפשרויות, אל תחתית התהום, האפלה, נטולת האויר, שקשה להבין איך יוצאים ממנה.

אז ברור שאיבדתי את כל הכוחות.

לא היה לי כוח לנסוע לפסיכולוגית שלי. רציתי לבטל את הפגישה. בסוף נסעתי. הפסיכולוגית שלי חשבה שאני כועסת עליה, או מאוכזבת ממנה. שמסתתר שם משהו עמוק יותר מאחורי חוסר הרצון שלי לבוא לפגישה. משהו שקשה לי לבטא. התבוננתי פנימה ולא הרגשתי דבר. חוץ מיאוש עמוק ועייפות גדולה.

זה היה שבוע של חוסר יכולת לזוז. יום אחד מצאתי את עצמי יושבת ארבע שעות על הספה בסלון בלי יכולת לזוז. לא עשיתי כלום חוץ מלבהות. ניסיתי לשכנע את עצמי לנוע. לעשות משהו. דיברתי עם עצמי ברכות. ולא יכולתי לזוז. האיברים שלי היו כל כך כבדים. אפילו לנשום היה לי קשה.

החלטתי שאין בי כוחות לנסוע לקורס היוגה שאני עושה. כתבתי למורה. היא התקשרה אלי. ואמרה לי. ברור שאת עייפה. את נושאת משקל כל כך כבד, תקופה כל כך ארוכה, ללא שום הפוגה. את חייבת לנוח. תאפשרי את זה לעצמך. קחי הפוגה. את מוזמנת לבוא לקורס, ופשוט לישון על מזרון היוגה, בתוך סביבה תומכת. ואם תרגישי שכל מה שאת רוצה זה להישאר מתחת לשמיכה, בבית, זה גם לגמרי בסדר. תאפשרי לעצמך.

בסוף נסעתי לקורס וישנתי רוב השיעור, כשברקע הקול הרך והמלטף של המורה שלי ליוגה חדר לתודעה שלי וניחם אותי. וזה עזר.

כמה זה מנחם כשמישהו מאפשר לך רגע לקחת הפוגה. נותן לך אישור. כמה קשה לנו לתת לעצמנו את האישור הזה.

כמה משמעותי זה היה שיכולתי לישון לאורך כל הקורס ולא להרגיש אשמה. לאפשר את זה לעצמי בלב שלם מתוך ידיעה עמוקה שזה מה שאני זקוקה לו. מותר לקחת הפוגה. מותר להגיד שקשה מדי. שאני לא יכולה יותר. שאני צריכה רגע להתאושש.

אפילו לא נסעתי לבקר את הילדה שלי במחלקה לאחר הקורס. למרות שאני בד״כ נוסעת באותו יום.

הילדה שלי גם ככה מסרבת לפגוש אותנו מאז התקרית של סוף השבוע. והייתי צריכה הפוגה גם מההדיפה הבלתי פוסקת שלה.

ובמקום זה נכנסתי למיטה בחמש אחרי הצהריים, ולא יצאתי ממנה עד חמש בבוקר למחרת.

אתמול בבוקר נודע לי שהילדה שלי חזרה למחלקה הסגורה. הכל נסב שוב סביב משהו שהיא רצתה, ולא יכלה לקבל, אז היא הפסיקה לשתף פעולה.

הפעם לא ויתרו לה. ולאחר שהסבירו לה שלושה ימים ברציפות מה יהיו התוצאות של הבחירה שלה לא לתפקד, מימשו את האיום. והורידו אותה לרמה שתיים והחזירו אותה למחלקה הסגורה.

והילדה שלי נישברה. גם בת הזוג שלי נישברה. וגם אני התחלתי לדאוג שאולי הכל אבוד. שוב המילה הזו. ומה יקרה אם אפילו שם במחלקה, לא יוכלו לעזור לה ולשפר את מצבה. מה יהיה אז?

הספקות המכרסמים האלה שלא תורמים לכלום מלבד ליאוש, שמאד שמח כשהם מופיעים.

אחרי הצהריים נסעתי אליה. בלב כבד. משוכנעת שהיא תסרב לפגוש אותי, ותעיף אותי מהמחלקה ברגע שאכנס. הרגשתי את המתח בשרירים בעת שפסעתי ממגרש החניה אל דלת הכניסה למחלקה. זה הרגיש כאילו שהגוף שלי מכין את עצמו למהלומה. מתכונן לשאת את ההדיפה הכל כך מכאיבה. הייתי בדריכות מלאה.

נכנסתי למחלקה, והילדה שלי באה לקראת הדלת עם עיניים אדומות מבכי ממושך, בוכה בכי קורע לב, שמרגיש כאילו הוא מגיע ממרכז הוויתה. ברגע שהיא ראתה אותי היא הסתובבה וברחה.

האחות שמלווה אותה אמרה לי לגשת אליה. אולי היא בכל זאת תסכים לדבר איתי.

היא הסתגרה בשרותים.

עמדתי מחוץ לדלת וחיכיתי שהיא תצא. היא לא יצאה. ניגשתי לדלת ואמרתי לה. אני פה. מחכה לך. אני אחכה כמה שצריך.

היא אמרה לי ללכת. אמרתי לה שאני רוצה להישאר, אבל אכבד את בקשתה אם היא משוכנעת שזה מה שהיא רוצה. משהו בתוכי הרגיש אותה. הרגיש שיש בה שני קולות. היא אמרה לי ללכת. אז הלכתי. אבל הלכתי לאט. עד שהגעתי לדלת המחלקה, ראיתי שהיא מגיעה בריצה. והיא צעקה לי, אמרו לי שהלכת. את רואה שכל הזמן משקרים לי?

חזרתי לתוך המחלקה.

ומאותו רגע נכנסנו לשיחה ארוכה, וכואבת, ואמיתית. היא פרקה את כל הכאב שלה. ואני הקשבתי בסבלנות, ובחמלה, ובהמון אהבה. וגם הראיתי לה כל הזמן את המציאות. אותה מציאות שהיא מתקשה לשאת. אפילו שזה מאד הכעיס אותה. הראיתי לה איפה היא קצת משנה את העובדות. חזרתי והסברתי לה שאין לה ברירה אלא לשתף פעולה.

היא הפעילה את כל האסטרטגיות המוכרות שלה. ונעה מכעס גדול והדיפה, לנסיון לדבר אל ליבי בכאב גדול ולגייס אותי לנקודת המבט הצרה שלה. וביטאה את חוסר האונים שלה, והקושי הגדול שלה.

ואני נותרתי יציבה ובטוחה. מלאה באמון. עם איזו אינטואיציה פנימית של מה נכון להגיד. וכמה נכון לבטא כעס ברגעים מסוימים. וכמה רכה להיות ברגעים אחרים. וחזרתי והבטחתי לה שאפילו שהיא לא רואה את זה כרגע. המקום הזה יכול לעזור לה. ושיש לה המון כוחות. ושברגע שהיא תפנה אותם לעבר הריפוי תהליך הריפוי יהיה מאד מהיר. וכמה חשוב שהיא תשתף את הצוות המטפל בקשיים שלה ולא תישאר בהם לבד. רק ככה הם יוכלו באמת לעזור לה באופן היעיל ביותר.

והרגשתי שכל שנות המסע שלי לריפוי, הפכו לאיזו תמצית מזוככת ומדויקת של הבנה מה הילדה שלי צריכה לשמוע ממני באותו רגע.

ודיברנו שעתיים וחצי, במהלכן ראיתי לנגד עיני איך הילדה שלי עוברת טרנספורמציה.

ואז היא הסכימה להחזיר לי את הטלפון שלה, שעד אותו רגע היא לא הסכימה לתת לצוות המטפל, למרות שהיא ירדה לרמה שתיים ואין לה זכות לטלפון ברמה הזו, ועזרתי לה להעביר את הדברים שלה מהמחלקה הפתוחה למחלקה הסגורה.

ואז נסעתי להביא אוכל, חזרתי למחלקה, וראיתי את הילדה שלי מחייכת וצוחקת עם אחת המתנדבות. וישבנו ואכלנו יחד ארוחת ערב.

ואח״כ שיחקנו פינג פונג שולחן.

ואז היא הלכה להתקלח מיוזמתה. אחרי כמה ימים שהיא סרבה להתקלח.

ואז נסעתי הביתה.

ותחושת חיות מילאה אותי. תחושה של הישיג. תחושה שיכולתי להיות שם עבורה באופן שהיא הייתה צריכה.

כמה נעים להרגיש שוב את תחושת החיות. גם היא נעלמת יחד עם התקווה ברגעי היאוש.

דיברתי מאוחר יותר עם האחות שמלווה אותה, והיא אמרה לי שניראה שהיא עשתה את קפיצת המדרגה הגדולה ביותר מאז שהיא התאשפזה. ושזה לא יאומן מה שהצלחתי לעשות איתה.

ואני נושמת עמוק. ואומרת לעצמי. עדיין צפויות נפילות. זהו ציון דרך משמעותי. וחשוב שאזכור את התחושה. כי עוד יהיו רגעים שהתקווה שלי תעלם.

אבל הרגע הזה ממלא אותי בתחושה של כוח. ואני נותנת לתחושה למלא אותי ולהטעין אותי. והיא ממלאת אותי גם בהכרת תודה לכל אלו שמלוות אותי במסע האינסופי הזה לריפוי. וממשיכות לתת לי כלים לעזור לעצמי ולילדה שלי.


7 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa