עוד אחד מהלילות האלה מעוטי השינה. אני כבר לא זוכרת מתי פעם אחרונה ישנתי לילה שלם. מרגישה שאני עייפה עד רמת התא הבודד. עייפות מכבידה ששואבת את האנרגיה המועטה שעוד נותרה בי.
הילדה שלי רוצה למות.
אני לא יכולה לחשוב על משפט יותר ממלא אימה מזה, בתור אמא.
הילדה שלי, הרגישה, היצירתית, מלאת האהבה לבעלי חיים ואנשים וטבע, בעלת הלב הענק, כל כך סובלת שהיא רוצה למות.
היא אומרת לי, אמא, אתן הבאתן אותי לעולם, אתן גרמתן לי לסבול ככה, אז עכשיו תעזרו לי למות. תעזרו לי להפסיק את הסבל הזה.
ואני חושבת על המסע שלי לריפוי. על הנפש שלי שמאז ומעולם כמהה למשהו אחר. האמינה שחייב להיות משהו טוב יותר בעולם הזה. על הסלוטוגניות הזו. השאיפה אל הבריא. ואני מחפשת את זה אצלה. ואני לא מוצאת. האם זה מוחבא מתחת להמון שכבות שהצטברו להן במהלך 15 שנות חייה ופשוט לא נגיש? או שאולי זה באמת לא קיים שם. גם לא עמוק עמוק בתוכה.
גם כשהיא חווה רגעים קטנים של אושר, אני מנסה לבדוק אם היא שמה לב. האם היא ראתה שהיה עכשיו רגע מלא סיפוק ושמחה ואהבה, והיא אומרת, כן אמא. זה היה רגע טוב. אבל זה לא מאזן את המאזניים. זה לא שווה את הסבל.
זו הייתה כניראה התדרדרות איטית של שנים. היא ידעה להסתיר. כניראה גם מעצמה.
אני ניזכרת בה כילדה, שמחה, שובבה, חברותית, מלאה באהבה אלינו ואל העולם.
אבל היום ממרחק השנים אני יודעת לזהות גם סימנים אחרים. ובעיקר את הצורך בשליטה בכל דבר, שנבע כניראה מחרדה. חרדה עמוקה שטבועה בה.
ואולי גם הפרעות הקשב והריכוז בכלל נבעו מקשיי הויסות שלה. שחמקו מעינינו. ואיך מתמודדים עם חרדה כשהיכולת לווסת לא קיימת?
והכאב לופת את החזה שלי, והדמעות עולות מתוכי, ואני נושמת. והנשימה לא מצליחה למלא את הריאות. יש בתוכי מועקה. ופחד.
היא מטופלת תרופתית כבר למעלה משנה. ועדיין לא הגענו לאיזון. אולי לא מצליחים לדייק באבחנה כי היא כל כך מבלבלת וכניראה גם מבולבלת. היא לא יודעת להסביר מה בדיוק היא מרגישה. היא מרגישה לגמרי לא מובנת. כמה קשה זה להסתובב בעולם בתחושה שאין אפילו אדם אחד שמסוגל להבין. אפילו לא אתה בעצמך.
ולפעמים נידמה שיש בה כוחות. היא מוצאת לעצמה פתרונות כדי לצאת מהבורות האפלים שהיא נמצאת בהם. וכל כך קל להאחז בזה, ולקוות ולהאמין שהכמיהה לחיים כן נמצאת בתוכה. אבל זה גם מסוכן. כי זה עלול לגרום לנו לא לעמוד על המשמר לרגע.
ואנחנו עושות כל שביכולתנו להיות שם בשבילה. ומבטיחות לה שזה זמני. שכרגע ניראה שזה לעולם לא יעבור והיא תמיד תסבול ככה, אבל זה יעבור, וישתנה. אבל היא לא מאמינה לנו.
לרגעים נידמה לי שכל התהליך הארוך שאני עוברת. וכל הכלים שרכשתי לאורך התהליך. נועדו על מנת לאפשר לי להיות שם בשבילה. באופן הכי נכון שאפשר. ולהצליח לווסת את עצמי בדרך.
וזה שובר את הלב לראות אותה בסבל שלה. וזה שובר את הלב כשממלא אותה זעם שמופנה כלפינו. זעם אלים, כמעט חסר שליטה.
ויש רגעים שעולה קול נוסף. קול בלתי נמנע. אני לא יכולה להתעלם ממנו. אני צריכה לתת גם לו מקום ולא להשתיק אותו.
הקול של החלום ושברו.
הבאנו אותה לעולם עם כל כך הרבה ציפיות. כמו כל הורה. הרי רק רצינו שיהיה לה טוב והיא תהיה מאושרת. ואולי גם תצליח בלימודים, או תגלה איזה כשרון מיוחד. ותמלא את ליבנו גאווה.
כל כך טבעי.
וכל כך רחוק מהמציאות.
כניראה תמיד יש פער בין החלום שיש כהורים לבין המציאות. ופה הפער הוא בלתי נתפס ובלתי נסבל.
זה לא שהיא לא ממלאת אותנו גאווה. היא כן. היא ילדה מדהימה עם כל כך הרבה יכולות וכשרונות. והיא ממלאת אותנו אהבה וגאווה.
אבל אנחנו לפעמים חסרות אונים אל מול עצמת הסבל שלה. ולא לזה ייחלנו.
וקול נוסף שעולה בי, הקול המכאיב מכולם, אומר. בסופו של דבר. גם אם נעשה כל שביכולתנו, ייתכן וזה לא יספיק. ואם הילדה שלי ממש לא תרצה לחיות, היא תמצא את הדרך. אני לא יודעת איך להתייחס לקול הזה. בנתיים אני רק נותנת לו להגיע ללא שיפוטיות, ומווסתת את הכאב העצום שהוא מעורר בי.
ולפעמים כשחברות מספרות לי על הילדים המוצלחים והמאושרים שלהם נצבט לי הלב.
קצת כמו שהיה נצבט לי הלב כשהייתי רואה נשים בגילי מסתובבות עם אמא שלהן. אחרי שאמא שלי נפטרה.
זו כניראה קנאה. קנאה בפשטות הזו. בחוסר המורכבות למראית עין. והרי תמיד יש מורכבות.
כבר שבוע לא תרגלתי יוגה. זה היה שבוע קשה. שבוע בו הרצון של הילדה שלי למות עלה ביתר שאת והיא הייתה בהשגחה מתמדת. שבוע בו לא היה לי רגע של שקט. לא היה לי רגע לעצמי.
הפסיכולוגית של הילדה שלי אמרה לי שזה עומד להיות מרתון. ושאנחנו חייבות למצוא זמן לעצמנו למלא מצברים. ואני יודעת שזה נכון. ולא יודעת איך לעשות את זה. במיוחד כשאני לא מצליחה לישון. ולא מצליחה לתרגל יוגה.
רק לפני כמה ימים חברה שקראה את הפוסט האחרון אמרה לי שזה מעורר השראה איך אני מצליחה להפנות כל כאב לכוון של תיקון וריפוי. שהיא מתרגשת מכוחות הנפש שלי. היא קראה לי לוחמת של אור.
לו רק הייתי יכולה להעביר אפילו קצת מזה לילדה שלי. לו רק יכולתי לעורר את הגרעין הזעיר הזה שבטוח נמצא בתוכה. לא ייתכן שלא. זה מנוגד לכל מה שאני מאמינה בו.
אני שוב משננת לעצמי. זו תקופה. וזה יעבור. צריך רק לשמור עליה ולעזור לה לעבור את התקופה האפילה הזו. ואנחנו באמת עושות הכי טוב שאנחנו יכולות. אבל אני חייבת להודות בפני עצמי שזה לא מצליח לנחם אותי כמו בעבר. זה נשמע כמו משפט חלול.
פעם ראשונה שאני לא יודעת איך לסיים. ובכל זאת יודעת שזה רק רגע כזה של חוסר תקווה. עוד מעט זה ישתנה.
למעבר לפוסט הבא - ללמוד לבכות, ואולי אפילו ללמוד לבקש עזרה
למעבר לפוסט הקודם - להקשיב לדממה
Kommentare