חיפוש
  • Ahimsa

ללמוד לבכות, ואולי אפילו ללמוד לבקש עזרה


לבכות בלי שליטה, בהתמסרות, פשוט לתת לזה לקרות, זה מאד משחרר.

ברור שלא הגעתי פה לתובנה מדהימה ומפתיעה. זה משהו שידעתי מאז ומעולם.

אבל יש הבדל גדול בין לדעת בראש לבין לדעת ממש, במהות, מתוך התנסות מלאה. מתוך הפנמה גופנית אמיתית.

אולי צריך להבדיל בין להבין לבין לדעת. מתוך זה שאני לא מוצאת שתי מילים נפרדות לשני סוגי הידיעה.

עכשיו כשאני חושבת על זה, הפסיכולוגית שלי כותבת לי הרבה פעמים, אני לגמרי יכולה להבין איך את מרגישה. כשאני משתפת אותה במשהו. האם זה סוג הידיעה הראשון? היא יכולה להבין איך אני מרגישה, אבל היא לא באמת באמת יודעת, בגוף ראשון, מתוך התנסות אישית שלה. או שפשוט זו הבנה מתוך זכרון של כאב דומה.

איך אפשר באמת באמת לדעת מהו הכאב של מישהו אחר? איך אני יכולה באמת לדעת כיצד הבת הבכורה שלי סובלת? מהו הכאב האישי שלה? עד כמה הוא מייסר אותה, באופן כזה שהיא מרגישה שהיא כבר לא מסוגלת לעמוד בו אפילו רגע אחד נוסף?

ובמיוחד אם עושים דרך, ושני אנשים לא נמצאים באותו מקום בתהליך הריפוי האישי שלהם, כי הרי רבים פוסעים באופן כזה או אחר במסע הריפוי האישי שלהם. ונמצאים במקומות שונים לגמרי בתהליך.

אפשר לזהות כאב, שאולי פעם היה שלנו, לנסות להיזכר איך זה הרגיש, אבל אנחנו כבר לא שם, באותה נקודה, אנחנו רק זוכרים שפעם טיפסנו על ההר הזה, או הר דומה. ואולי זוכרים את ההרגשה של הקושי בטיפוס, והקושי בנשימה, והשרירים שזועקים לחמצן. אבל זה רק זכרון. ואנחנו כבר הגענו לפסגה ההיא. ולמדנו את תחושת הסיפוק. וזה הזכרון שמאפשר לנו להמשיך לטפס על הרים נוספים.

והאם זה מספיק להבטיח לילדה שלי, שהדרך האיומה הזו לפסגה, שנראית בלתי אפשרית ובלתי נגמרת, שגורמת לה כל כך הרבה סבל, בסוף תיגמר? ושלפעמים זה ירגיש שזה ממש ממש שווה את זה.

האם היא באמת יכולה להאמין בזה?

אני זוכרת שאותי זה מאד הרגיז כשהפסיכולוגית שלי סיפרה לי על האופק, והבטיחה שהדברים יכולים להיות אחרת. מהמקום שלי זה ניראה בלתי אפשרי. וזה רק גרם לי לחשוב שהיא אפילו לא מבינה אותי, שלא לדבר על לדעת בדיוק מה אני מרגישה.

ומצד שני, איך אפשר להפסיק להבטיח לה? אולי ייטמן לו זרע של תקווה, שיתן לה כוח לעשות עוד צעד אחד נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד. רק למשוך עוד קצת, ולא לוותר.

אז תמיד הבנתי שבכי יכול לשחרר. עכשיו אני ממש ממש יודעת. מוצאת את עצמי בוכה ללא שליטה כשאני לבד. בכי מטלטל, שמגיע ממעמקי נפשי.

בוכה על הילדה שלי, בוכה עלי, בוכה על אמא שלי שחששה לאורך כל גיל ההתבגרות שלי והצבא שאני אתאבד. שנכנסה הביתה בזהירות בימי שישי, כשהיא חזרה מהעבודה, בסופי שבוע שחזרתי מהצבא, בחרדה גדולה שהיא תמצא אותי תלויה באחד החדרים. חוששת לקרוא בשמי, חוששת מהדממה שאולי תענה לה.

סוף סוף אני בוכה. וזה באמת משחרר. לא לתמיד. אבל לפחות לכמה זמן. עד שהמיכל הפנימי הזה מתמלא שוב בדמעות. זה מרגיש שכאילו יש שם איזה קלקול בצינור, ולאורך כל היום מטפטפות להן טיפות לתוך המיכל. טיפה, ועוד טיפה. לפעמים בקצב איטי, לפעמים בקצב מהיר. תלוי כמה הסחות דעת יש לי. עד שהמיכל מתמלא. ואז הוא עולה על גדותיו. והבכי יוצא. בלי שום שליטה. והמיכל מתרוקן. ומתחיל להתמלא מחדש.

ואני שוב לומדת כמה קשה לי לבקש עזרה.

לפני כמה ימים שאלתי חברה אם היא רוצה להיפגש לקפה קצר. היא לא יכלה. הייתה עסוקה ותכננה כל מיני סידורים. הפסיכולוגית שלי שאלה אותי. שיתפת אותה שאת במצוקה, ושאת ממש צריכה הפוגה? לא. לא שיתפתי אותה.

פחדתי מאד להתאכזב. אם אשתף בפגיעות שלי, והיא לא תוכל להיפגש, זה יכאיב כל כך.

וגם ככה מרגיש לי שאני לא רוצה ליפול על מישהי, עם כל הכאב שלי. קשה לי להאמין שאני באמת משמעותית למישהי אחרת, עד כדי כך שהיא תרצה לפגוש את הכאב הזה.

למרות שאני יודעת שאם חברה שלי הייתה במצוקה, והייתי יודעת מזה, הייתי משנה את כל התכניות כדי להיות שם בשבילה. ואולי גם החברה שלי הייתה עושה את זה, לו רק הייתי משתפת אותה במצוקה שלי.

ואולי אני עדיין חיה באמונה שאני צריכה להיות מסוגלת להכיל הכל בעצמי. שיש לי את הכוחות לשאת. ושאני צריכה להצליח לבד.

ולפעמים אני באמת מצליחה לשאת הכל לבד. אבל זה גם וגם. זה לא במקום. גם אם אני יכולה לשאת לבד. אני עדיין זקוקה לפעמים למישהי שתהיה איתי בזה.

ואולי אני פשוט נמנעת. בגלל הפחד מאכזבה. אותה אכזבה שסוגרת אותי. שמרחיקה אותי. אותה אכזבה שמנסיון העבר מפרקת לי קשרים.

בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי. היא פתחה את הפגישה עם רצון עז לשתף אותי במחשבות שהיו לה על המצב של הילדה שלי. מחשבות חשובות מאד שפותחות פתח של תקווה, שאולי האבחנה שלה לא נכונה.

ואני, שבכיתי כמעט לכל אורך הדרך אליה, הייתי צריכה משהו אחר. הייתי צריכה להמשיך להיות בכאב שלי איתה.

לא יכולתי לשאת באותו רגע דברים ענייניים. ואמרתי לה, אבל לה היה חשוב לסיים.

והתאכזבתי. וכשהיא סיימה היא פנתה אלי ושאלה ברכות, מה קורה איתי. ואני כבר לא יכולתי. הייתי נעולה. המחשבות נעלמו, לא הרגשתי כלום. האכזבה מחקה הכל.

והייתי בזה. לא נבהלתי. אני מכירה את האכזבה הזו כל כך טוב.

והחלטתי פשוט להתחיל לספר משהו שקרה באותו יום, אפילו שאני לא מסוגלת להתחבר להרגשה. וזה התחיל במילים שהתגלגלו להן החוצה, בלי שום חיבור. ולאט לאט גם הרגש הצטרף.

ומצאתי את עצמי לאורך כל הפגישה, מביאה את הפגיעות שלי באופן פשוט וחשוף. ובכיתי. והייתי לגמרי בתוך הכאב. והפחד. ותחושות הבדידות. והיא הייתה איתי בזה. וזה היה כל כך מנחם.

אז אני מבינה שאני כבר לא שם. אני במקום אחר לגמרי. אני מסוגלת להיות באכזבה. לכאוב אותה. ולתת לה להתפוגג.

וזה היה כל כך חשוב ללמוד איך אפשר לתת לאכזבה להתפוגג. איך אפשר להפסיק לפחד ממנה. איך אפשר לתקן הכל.

עוד הבנה, שכל כך חשוב שהיא תהפוך לידיעה.

חברה אמרה לי אתמול. את חייבת לתרגל יוגה. זה יעזור לך ויעזור לילדה שלך.

אני כל כך יודעת. ולא מסוגלת.

לא מסוגלת לגרור את עצמי אל המזרון. משהו בתוכי מתנגד. זה כאילו שאני צריכה להיות בתשומת לב מוחלטת לילדה שלי. וכל עוד היא סובלת אני לא יכולה לאפשר לעצמי את ההקלה הזו.

אולי יש פער כל כך חריף, שאני לא מסוגלת לשאת, בין היכולת שלי לאפשר לעצמי רגעי הקלה, לבין חוסר היכולת שלה.

ואני חייבת לסלוח לעצמי. לסלוח לעצמי שאני יודעת איך להקל עליי ואני לא עושה את זה.

אז אני מקשיבה למוזיקה מדיטטיבית. ואני מנסה לזמן נשימות עמוקות. ואני שוהה בכאב שלי. ואני בוכה.

זו גם יוגה.

זה גם משחרר ומספק הקלה כלשהי. וגם לא.

היום ניפגש שוב עם הפסיכיאטרית. ונדבר איתה על המחשבות שלנו לגבי האבחון השגוי. גם הפסיכולוגית שלי דיברה איתה.

ואם היא לא תשתכנע. נלך לחוות דעת נוספת. שאולי תשתכנע ואולי תרגיע אותנו שהאבחנה הנוכחית נכונה.

ובכל מקרה אנחנו לא מרימות ידיים. אנחנו ממשיכות הלאה. ונמצא את הדרך לעזור לילדה האהובה שלנו להמשיך לצעוד בדרך שלה, מתוך ידיעה עמוקה שאנחנו שומרות אליה. וכמו שחברה יקרה כתבה, אולי השמירה שלנו תופנם בתוכה ותהפוך לדרך שבה היא שומרת על עצמה.

ואני חייבת להאמין שההקלה מחכה שם מעבר לסיבוב. הקלה לכולנו. ובמיוחד במיוחד לילדה שלי.

#דכאון #טיפולפסיכולוגי #אובדנות #ניתוק #פסיכולוג #מסעלריפוי

0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa