כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

איים של תקווה


לפעמים אני מתחילה ישר בכתיבת הפוסט. בלי כותרת. יודעת שהכותרת המתאימה תתגבש לה מאוחר יותר מתוך הכתיבה.

הפעם כתבתי את הכותרת מיד עם פתיחת העמוד. בבטחון. המשפט הזה מתנגן לי בראש מרגע שהתעוררתי, וברור לי שהפעם הפוסט ייכתב סביבו, ולא להיפך.

אתמול נפגשתי עם כמה חברות מקורס המורים ליוגה שעשיתי בעבר. מנסות להשריש הרגל של מפגש חודשי. זו פעם שניה שאנחנו נפגשות. חבורה של נשים יקרות. כולנו מדברות את אותה שפה. ועוברות תהליכים עמוקים של ריפוי. קרבה אנושית טהורה. עם המון תמיכה, וחמלה. וללא שיפוטיות כלל. זה מפגש מרפא במהותו. מפגש של אהבה. עבורי זה היה אי של תקווה.

כמה חשוב למצוא איים של תקווה כשהספינה שלנו מנווטת בים כל כך סוער. לעגון לרגע ולרדת לחוף מבטחים. לדרוך על קרקע יציבה אחרי ימים ארוכים בהם הטלטלנו ללא הפסק בין הגלים. לאחר לילות בלתי נגמרים של חרדה ודאגה שמא לא נצליח לעמוד בסערה הפעם. שמא הספינה שלנו תטבע.

אז אתמול ירדתי לכמה שעות לחוף. ויכולתי להרגיש את האדמה היציבה תחת רגלי. ויכולתי להיזכר שגם בתוך כל המהומה אפשר למצוא רגעים של שקט. של תחושת בטחון. של הרגשה שאני לא לגמרי לבד. שיש נשים יקרות שאוהבות אותי ודואגות לי ורוצות להיות שם בשבילי ולתמוך בי. וזה כל כך לא מובן מאליו. וזה כל כך יקר ערך.

וחזרתי אל המהומה בביתי. עם תחושה מחודשת של תקווה.

כשחזרתי היינו אמורות לנסוע אל אחותי לארוחת ערב. כולנו. אבל ביתי הבכורה לא רצתה לנסוע. היא הייתה בתוך אחת מהנפילות שלה. אז נאלצתי להישאר איתה. למרות שרציתי למשוך את התחושה הטובה עוד קצת. היה לי קשה לחזור מיד אל הסערה. ואולי בגלל זה חסרה לי הסבלנות הנדרשת.

חבר של ביתי כתב לה שהוא בתקופה קשה. ובגלל זה קשה לו להיפגש איתה. בעצם הוא ביקש ממנה קצת הפוגה. והיא ניכנסה לאחד הלופים שלה בהם היא מנסה לשכנע אותי ואת עצמה למה זה בסדר לכתוב לו, ולהסביר לו כמה הוא חשוב לה, וכמה היא רוצה להיות שם בשבילו. וכמה זה דווקא יוכל לעזור לו.

והיא רצתה למנות בפני את כל הסיבות למה חשוב שהיא תכתוב לו.

ואני לא הייתי מסוגלת.

המעבר החד מתחושת השקט והבטחון והתקווה אל המציאות הכאוטית היה יותר מדי בשבילי.

וביתי הכל כך רגישה, לא יכלה לשאת את חוסר הסבלנות שלי, והתפרצה עלי.

התקווה היא דבר חמקמק. הלכתי לישון מיואשת. מעברים חדים הם דבר לא פשוט. וזה מה שביתי הבכורה חווה כל רגע בחייה.

ויחד עם זאת כשנטמן זרע של תקווה הוא מוצא את דרכו להכות שורש.

הבוקר בת הזוג שלי לקחה את הילדות כדי לאפשר לי עוד כמה שעות של שקט.

ואני תרגלתי יוגה.

תרגול קצר. רך. והתקווה התפרצה בתוכי ומילאה אותי באהבה.

וניזכרתי במפגש אתמול. ונזכרתי איך אחד הנושאים שעלה הוא חשיבות היכולת להשהות את התגובה.

כמה זה חשוב לא להגיב מיד. במיוחד במצבים מורכבים. ובמיוחד כשלא לגמרי ברור מהי התגובה המתאימה ביותר.

כבר שנים הפסיכולוגית שלי מנסה ללמד אותי שברגעי חוסר בהירות, פשוט צריך לחכות. הזמן יאפשר לדברים להתבהר.

עוד אחת מההבנות האלה שצריכות להבשיל לכדי ידיעה.

ודווקא ברגעי חוסר הבהירות הדבר שהכי קשה לעשות זה להשהות. כי ברגעים האלה החרדה מתגברת. והחרדה דורשת תגובה מידית. צורך בשליטה. בבהירות.

רושמת לעצמי עוד פתק בתקווה שאזכר בו ברגעי האמת.

ברגעי חוסר בהירות, צריך להשהות את התגובה.

וגם כדאי לשמור בצד המון חמלה לרגעים בהם לא אצליח להשהות. כמו אתמול.

אתמול גם דיברנו על כמה הפוסטים שאני כותבת יכולים לתעתע. זה משהו שדיברתי עליו גם עם הפסיכולוגית שלי.

אמנם אני מביאה בתוכם ביטוי לכאב שלי. אבל הם גם מאד מאורגנים. ונותנים תחושה שאני אסופה. ומסוגלת לשאת. כשבפועל אני המון פעמים מגיעה לקצה. ומרגישה שאני מתפרקת. ולא מסוגלת לשאת יותר.

וברגעים האלה אני לא מסוגלת לכתוב.

אני באמת כותבת ברגעים בהם אני יותר אסופה.

וכשזה משתלב עם הקושי שלי לבקש עזרה, זה באמת משאיר אותי המון פעמים לגמרי לבד.

ואתמול לפני המפגש היה רגע כזה. רגע בו כל מגע עם העולם הכאיב לי. הוצפתי ולא יכולתי לשאת שום דבר.

אז כתבתי לאחת הבנות שהייתי צריכה לאסוף למפגש, ושאלתי אותה אם אוכל להקדים, כי אני צריכה הפוגה. והיא כתבה לי ״בואי בואי אהובה״.

אי של תקווה שצריך לשים אליו לב. כי לפעמים מפספסים את האיים האלה בתוך הסערה.

ביטאתי נזקקות, מתוך פגיעות עמוקה שנמצאתי בה, הסתכנתי באכזבה, וזכיתי בתגובה חומלת ואוהבת.

והתקווה ממלאת אותי כרגע. ויש לי תחושה שבסוף יהיה בסדר.

ואני חושבת על מה שחברה כתבה לי אתמול, שהיכולת שלי להחזיק תקווה גם עבור הבת שלי זה הדבר הכי חשוב ומשמעותי עבורה. היא יכולה להתפרק והיא יודעת שאני אצליח להחזיק את התקווה גם עבורה.

ואני יודעת שצפויים גם עוד רגעים של יאוש. וחרדה. ותסכול. והתפרקות.

אבל התקווה שכבר מצאה משכן בליבי תמצא את דרכה לנצנץ בתוך האפילה ולשלוח קרניים עדינות שיאירו לי את הדרך.

#קשר #פסיכולוג #כתיבה #יוגה #ריפוי #חמלה

6 צפיות