כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

החיים במלוא עוצמתם


גם בתוכי קיימות תנודות קיצוניות בתקופה הזו. מתקווה ליאוש. מתחושת מסוגלות לחוסר אונים. כל כך קשה לשאת את התנודות האלה. המעברים כל כך חדים. זה יכול לפרק.

וזה מאפשר לי להבין טוב יותר מה הילדה שלי חווה. כל הזמן. ללא כלים להכיל את כל המורכבות הזו. ללא אמונה מתוך נסיון שהדברים זמניים, שצפויים ימים טובים יותר. שרק צריך להחזיק מעמד.

אתמול בבוקר סידרתי את החדר שלה. בפעם המיליון בערך בתקופה האחרונה. סידור שאני עושה פעם בשבועיים לקראת מנקים שמגיעים בצהרים, כדי שיוכלו לנקות גם את החדר שלה. היא מאד רצתה לעזור לי, היא אפילו קמה מהספה בבוקר ואמרה לי אני אסדר. עשתה כמה צעדים, וחזרה אל הספה. היא לא מסוגלת. מה זה גורם לה להרגיש? ובאותה נשימה היא גם הודיעה לי שהיא לא מתכוונת ללכת לבית הספר.

נכנסתי לחדר שלה בתחושת יאוש. הרגשתי שכל כובדו של העולם מוטל על כתפיי. הרגשתי שאני נעה בתוך חומר סמיך וצמיגי שלא מאפשר לי להתקדם. הרגשתי שלבנת בטון ענקית מונחת לי על הלב ומקשה עלי לנשום.

לרגע זה כמעט הכריע אותי, אבל אז נזכרתי באוזניות שמונחות בכיס של המכנסיים, מחכות בדיוק לרגעים האלה, הקשים מנשוא. והוצאתי אותן. חיפשתי את המוזיקה המדיטטיבית ששמורה לי בטלפון, והפעלתי אותה.

הדחיפות שהייתה בפעולות שלי, להוציא את האוזניות כמה שיותר מהר, להניח באוזניים, לחפש את המוזיקה, ללחוץ play, ולנשום בהקלה בעת שהצלילים הראשונים מתחילים למלא את אוזניי ולהרגיע אותי, העלתה בראשי את הדימוי של חולה לב שמחפש את התרופות שלו בדחיפות כדי להקל על מצב מסכן חיים.

ההקלה הייתה מידית. פתאום יכולתי לנשום.

לו רק יכולתי לתת לילדה שלי כלים דומים. משהו שיוכל לספק לה הקלה. אפילו אם קטנה. אפילו אם רק לרגע. משהו שיאפשר לה לשאת את הכל עוד רגע אחד.

במהלך סידור החדר מצאתי תמונת פספורט שלה. כניראה מהדרכון הראשון שעשינו לה. כשעוד הייתה תינוקת. מהתמונה ניבטה אלי תינוקת זהובת שיער. עם עיניים כחולות ענקיות שמכסות כמעט חצי פנים. ומבט רציני ומתוק. שלא מסגיר את הקשיים שעוד צפויים שם בדרך. ופרצתי בבכי בלתי נשלט.

הפסיכולוגית שלי בעד בכי. גם אני לומדת לכבד את הפונקציה הזו. שמספקת הקלה. שנותנת לאנרגיה של הכאב שמצטברת לה בתוכי לזלוג החוצה ולהרטיב לי את הפנים ואת החולצה. לרוב אם אני במקום המתאים, אני פשוט מאפשרת לזה לקרות.

ואני זוכרת להודות לעצמי ברגעים האלה, שאני כבר לא במקום ההוא של פעם פעם, שהייתי חייבת להסתיר כל רגש. שאסור היה שאף אחד ידע. אפילו לא אני, איזה רגש עולה בתוכי. כי זה מסוכן. כי זה יכול לפרק אותי.

ואני לומדת להיות בתנודות. זה מפתח חוסן. כמעט כמו תנוחות העמידה ביוגה. ככל ששוהים בזה יותר, ולומדים לשאת את זה, ומגלים שזה אפשרי, ניבנה לו חוסן. וכל פעם שזה קורה, זה קצת יותר קל מהפעם הקודמת. ואפשר לשאת קצת יותר.

אתמול כתבתי לפסיכולוגית שלי ״זה מעניין, אני אסופה ומפורקת בו זמנית. זו הרגשה מאד מוזרה״ והיא ענתה לי שזו הרגשה חדשה וחשובה מאד, עוד סוג של גם וגם.

בפגישה האחרונה איתה, סיפרתי לה, איך המון פעמים הילדה שלי דורשת ממני שאעשה כל מיני דברים שיאפשרו לה להרגיש טוב יותר.

למשל היא יכולה לשכב על הספה ולהגיד לי, ״אמא, בואי שבי לידי ותלטפי אותי.״ בציווי, בדרישה. לא בבקשה.

ובאותה שניה משהו בתוכי צורח בהתנגדות. ואני לא מסוגלת.

ויחד עם ההתנגדות אני מרגישה רע. למה אני לא עושה את מה שיכול לשפר את ההרגשה של הילדה שלי? ואני מנסה לשכנע את עצמי, ולא מצליחה.

והיא אמרה לי שזה באמת מאד קשה לעמוד בדרישה כזו. זה מוחק את מי שאני. זה לוקח ממני את האפשרות להחליט מה אני רוצה לעשות. זה הופך אותי לחפץ שמשרת את הרצונות של הילדה שלי.

והיא הוסיפה, שאני צריכה להסביר לה שחשוב שהיא תגיד מה היא מרגישה ומה היא מבקשת, ותשאיר לי מרווח שמאפשר לי בחירה.

היא גם הסבירה לי כמה זה לא יעיל כן לתת לה בדיוק את מה שהיא רוצה. כי זה משאיר אותה מאד בודדה. ולא ברור לה אם מי שמולה באמת בוחר להיות שם. או שזה רק מתוך הדרישה שלה.

ותוך כדי שהיא דיברה, הרגשתי שאני עומדת להתעלף. הרגשתי שכל מה שאני רוצה לעשות זה להישכב על הריצפה בתנוחת עובר. והתמלאתי בהלה ותחושת חוסר אונים איומה. ולא יכולתי שהיא תמשיך לדבר. ושיתפתי אותה בזה.

ובעצם הבנו שמה שקרה זה שהתינוקת ההיא, זו שניפגעה, זו שהייתה חסרת אונים כאשר מישהו אחר הפך אותה לחפץ שמשרת את צרכיו. זו שלא יכלה להתנגד. שאפילו לא הבינה שמה שנעשה לה זה איום ונורא. הגיעה לבקר. והבהלה וחוסר האונים שהרגשתי בעצם שייכים לה. להרגשה שהיא הרגישה אז.

ובאותו זמן גם אני הייתי שם. אני הבוגרת. ויכולתי לראות מה קורה. ולתאר את זה. ולהבין שמה שקורה כאן הוא מדהים ועוצמתי.

ויכולתי גם לראות שלא היה בי כעס כלפיה. ואפילו לא שמץ של התנגדות. פשוט תדהמה מעוצמת הרגשות ומזה שהיא הופיעה.

זה לא נמשך זמן רב. והתקשיתי להישאר בזה. והניתוק הופיע כמה רגעים אחרי. ובכל זאת זה היה מאד משמעותי ועוצמתי ומטלטל ומרגש באיזשהו אופן.

והפסיכולוגית שלי חזרה והזכירה לי שהחלק הזה תמיד יהיה בתוכי. הוא חלק ממני. ואנחנו לא בעניין של להדיר חלקים מתוכי. אלא בעניין של לאפשר להם להגיע. ולקבל אותם בחמלה וברכות. וזה בעצם מדהים שהחלק הזה מרגיש מספיק בטוח להופיע.

וכל זה גם איפשר לי ממש ממש להבין את האופן שעד לא מזמן גם אני התנהלתי בעולם. דורשת מאנשים ממש ממש קרובים לתת לי בדיוק את מה שאני צריכה באופן שאני צריכה. פורצת את הגבול שלהם, וגורמת להם להרגיש שאני מחפצנת אותם. גוזלת מהם את הסוביקטיביות שלהם.

ואולי אני עדיין עושה את זה לפעמים. אבל עכשיו אולי אוכל להבין בזמן אמת מה קורה, ואיך זה מקשה על מי שמולי.

ואני חושבת על האינטגרציה הזו, שלאורך כל שנות הטיפול, הפסיכולוגית שלי כל הזמן דיברה איתי עליה.

איך עד ממש לא מזמן, הייתה קיימת הפרדה מוחלטת בתוכי, בין הרגעים שהתינוקת שנפגעה הייתה מתעוררת, ומפעילה את כל האזעקות המוכרות, ומשתוללת, לבין הרגעים שהאני הבוגר שלי, שמסוגל לשאת היה נמצא. ולא היה מי שיהיה שם וירגיע את התינוקת כשהיא התעוררה. היא פשוט השתלטה על כולי וניהלה את העניינים, בדרך לא כל כך יעילה. בדרך של תינוקת שרק ידעה להעלות את כל המחסומים ולהתנתק כדי לשמור על עצמה.

ופתאום עכשיו קיימת אינטגרציה. התינוקת יכולה להתעורר, ויש בי חלק שלם שנשאר נוכח. שיכול לזהות את זה. ויכול לפעמים לא להיבהל, ובהמון חמלה לחבק את התינוקת הזו בתוכי, ולהרגיע אותה, ולנחם אותה.

זה מופלא בעיני, איך המסע לריפוי יכול להימשך גם כשקיימת כל כך הרבה מורכבות בחיי. איך החיים ממשיכים במלוא עוצמתם. איך גם בשיא המשבר והכאב והתשישות כל החלקים בתוכי רוצים עדיין לבוא לידי ביטוי. והנפש שלי רוצה להתמיר את האנרגיה של הכאב שניתקעה שם, ולהפוך אותה למשהו מרפא. ולאסוף את כל חלקי הנפש הנפרדים ולאפשר להם לחיות ביחד, זה לצד זה, בו זמנית, בקבלה שלמה של כולם. ובהמון חמלה לאופן בו הם נוצרו.

#דכאון #ניתוק #מסעלריפוי #ריפוי #פסיכולוג #נפש

7 צפיות