התעוררתי ממש מוקדם.
ב 4:30.
מין התעוררות כזו שהיה לי ברור שאין טעם לנסות לחזור לישון.
זו שעה שמוכרת לי היטיב. אבל בזמן האחרון, אני מצליחה לחזור לישון יותר ויותר פעמים.
הפעם הבנתי שאין טעם.
אולי זו ההתרגשות שמלווה אותי מאתמול בלילה.
אני בסופשבוע של לימודים, מטעם לימודי הפסיכותרפיה שאני לומדת.
סופשבוע של הפוגה.
פשוט התרחקתי ממציאות חיי. סגרתי את הטלפון. ואיפשרתי לעצמי הפוגה מוחלטת.
לקח לשקט קצת זמן למצוא את דרכו לתוכי.
אולי לקח לי רגע לאפשר לעצמי לשחרר.
ואולי המפגש הזה עם קבוצה, שעדיין מתהווה, לסופשבוע שלם. מאד אינטנסיבי, עורר כאבי עבר של אותה ילדה דחויה שאף פעם לא הרגישה שייכת.
במפגש הראשון ביטאתי את החשש הזה.
זה תמיד עוזר, להוציא לאור את הכאב, והפגיעות. זה מזמין קירבה.
ולשמחתי אני חלק מקבוצה מופלאה, ותומכת, ומלאת חמלה. וחוסר שיפוטיות.
בערב הראשון עשינו תרגיל בתנועה.
מיד כשהמילה תנועה הוזכרה, היגיעה אותה התכווצות מוכרת, וחרדה.
לחשתי לעצמי בלב. את לא חייבת. תעשי רק מה שאת יכולה.
וחששתי מתחושת אי השייכות שלבטח תתלווה להימנעות.
ישבתי על הרצפה, והתבוננתי על חברי הקבוצה נעים בחדר. רוקדים לצלילי המוזיקה. מבטאים את עצמם בטבעיות וזרימה. והכמיהה הלא ממומשת, להרגיש חופשיה ומשוחררת מילאה אותי עצב.
לא כולם השתתפו. היו כמה שישבו בצד והתבוננו כמוני.
אולי זה קצת הקל על תחושת הבדידות שלא אחרה לבוא.
ואז, תוך כדי שישבתי, והתבוננתי, והגוף שלי קצת נע לצלילי המוזיקה, הגיע אחד מחברי הקבוצה. על שש, בתנועות של חתול, וחיכך את ראשו בגבי. בעדינות. בהזמנה. הזמנה עדינה עדינה. שלא דחפה אותי לשום מקום. ולא האיצה בי. רק שאלה אם אולי ארצה להצטרף.
ומשהו בי נענה.
והתחלתי לנוע יחד איתו.
זרמתי עם התנועות שהוא יזם.
וכל כך הופתעתי.
חיפשתי את הבהלה, מכך שאני נעה לצלילי המוזיקה, בצמידות מאד גדולה לבחור.
הייתי מאד קשובה לעצמי. הבטחתי לעצמי שאפסיק בשניה הראשונה שארגיש שזה יותר מדי.
אבל תחושת הסכנה לא היגיעה.
הייתה שם רק התמסרות.
לנוכחות המזמינה שלו. לעדינות שלו. ולאופן שבו הוא איפשר לי להצטרף.
ומהר מאד מצאנו את עצמנו קמים, ורוקדים עם כל הקבוצה. באיזו תנועה אורגנית, מלאה באהבה.
והלב שלי התמלא באהבה אליו, ולקבוצה, ולאפשרויות האינסופיות שקיימות שם אם רק מוכנים להעז.
אני משוכנעת שזה מה שהכשיר את הקרקע להמשך.
אתמול היה לנו ערב של ביטוי עצמי.
כל מי שרצה יכל להביא מעצמו משהו, לפני הקבוצה.
היה לי ברור, עוד לפני סוף השבוע, שאספר בערב המתוכנן, על הבלוג שלי. ואקריא את אחד הפוסטים.
בימים שקדמו לסופשבוע התלבטתי מאד מה להקריא.
רציתי למצוא פוסט משמעותי, שעומד בפני עצמו, ושהוא לא כבד מדי. ומכביד מדי.
הפוסט הראשון שקפץ לראשי היה ״לטפס על הר בלי חבל״ אבל מיד פסלתי אותו.
חשוף מדי, פגיע מדי, לא מותאם לתחושה שלי בקבוצה.
והמשכתי לדפדף בין הפוסטים, מוצאת את עצמי מתלבטת ופוסלת פוסט אחרי פוסט.
לבסוף החלטתי לבחור בפוסט ״אהימסה - אי אלימות״. הרגשתי שהוא מספיק מוגן, ויחד עם זאת מביא פגיעות ויוכל לאפשר לאנשים להתחבר.
חשבתי לעצמי, זו נקודת כניסה טובה מספיק. מי שירצה, יוכל אח״כ להמשיך ולקרוא.
במהלך הערב הרגשתי את החרדה הולכת וממלאת אותי.
לא ידעתי מתי בדיוק אני אמורה לעלות עם החלק שלי.
והלב שלי דפק. והנשימה שלי התקצרה.
ונפעמתי ממה שהאחרים הביאו. מהאומץ שלהם להביא את עצמם. במלואם. ולסמוך על הקבוצה שתקבל אותם באהבה וללא שיפוטיות.
ובשניה שנקראתי ל״במה״ לבצע את חלקי, גמלה בתוכי ההחלטה שאחזור לפוסט המקורי שעלה בדעתי.
הרגשתי מספיק בטוחה. וידעתי בתוך תוכי, שזהו הרגע שכל כך חיכיתי וייחלתי לו. רגע בו אוכל לקבל הכרה בפגיעה שעברתי.
אז אתמול ישבתי על ה״במה״ מול קבוצה מופלאה של אנשים יקרים. והנחתי לפניהם את ליבי.
הקראתי את הפוסט.
והקול שלי רעד.
ולא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים.
הייתי אני, עם עצמי, בידיעה שהקבוצה שם, מכילה אותי ותומכת.
וכיוון שביטלתי את הפוסט במוקדמות, לא באמת התעמקתי בו לפני שכבר ממש ישבתי מול כולם. ולא זכרתי שהוא מזכיר את הפגיעה במפורש.
ובשניה שהגעתי לשורה הזו בפוסט, נבהלתי לרגע. ועצרתי. לשבריר שניה. לא בטוחה ששמו לב אפילו.
אבל אז, איזה קול מיטיב בתוכי עודד אותי להמשיך.
קדימה אהובה, את מסוגלת. הינה הרגע לו חיכית כל כך.
להיות על במה. מול קהל. לספר את הסיפור שלך. סיפור ללא סיפור. ולזכות להכרה מלאה. בלי שום פקפוק. בלי בקשת הוכחות. אותה הכרה לה לא זכית מעולם מהמשפחה שלך.
אותה הכרה שכל כך מהותית לריפוי.
תודה לכם אנשים יקרים, שהייתם עבורי עדים.
והיכלתם אותי. ושלחתם אלי את אהבתכם והיא מילאה אותי.
וניגשתם לאחר מכן, להניח יד, לחבק, לספר לי כמה נגעתי בכם. להגיד לי כמה אני אמיצה.
ואיפשרתם לי להרגיש חלק. חלק בלתי נפרד. מאיזה קיום שתמיד התבוננתי בו מהצד.
וזרע של תחושה שלמה ומלאה מתחיל לנבוט בתוכי.
והרגע הזה מרגיש נכון. ומדויק.
ולמרות שיש פה גם איזושהי תוגה בקצוות.
אני מתמסרת כרגע לתחושה של האהבה והשייכות.
גם תור העצב יגיע. ואאפשר לו להיכנס. כי חלקו בתהליך הריפוי לא מבוטל.
לא פלא שהתעוררתי הבוקר ב 4:30
זו כניראה ההתרגשות שעדיין רוחשת בתוכי.
אני מברכת אותה ומתענגת עליה.
מצפה ליום האחרון בסדנא המופלאה הזו, שמאפשרת לי לפגוש את עצמי באופן חדש ומפתיע שמעורר בי ציפיה להפתעות שעדיין מחכות לי בהמשך הדרך.
למעבר לפוסט הבא - הגוף שלי מדבר
למעבר לפוסט הקודם - להיזכר במשאבים שלי