עברתי טלטלה אתמול בבוקר בפגישה עם העו״ס שמטפלת בנו.
ואני מרגישה מאד שברירית מאז.
זה קצת מרגיש כאילו יש בתוכי כל הזמן השתנקויות כאלה, כמו של ילדה אחרי בכי מאד ארוך ועמוק.
באמת בכיתי שם בכי עמוק ומטלטל וארוך.
הכל התחיל כשהילדה הבכורה שלי תארה, איך לאחרונה היא לפעמים חוששת כשהיא בסביבה של גברים, נניח במעלית, או סתם ברחוב. איך היא נהיית מודעת לעצמה, ובודקת ששום דבר לא חשוף יותר מדי.
ואז האקסית שלי התחילה להגיד משהו.
אבל אני לא הצלחתי להקשיב. הרגשתי שכל הדם שלי בגוף נעלם. היה בי צורך לזלוג לרצפה ולהעלם. הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
ואף אחת לא שמה לב. אף אחת לא ידעה מה מתחולל בתוכי.
הסתכלתי על העו״ס שהתבוננה בריכוז באקסית שלי שדיברה. וניסיתי לנשום ולווסת את עצמי. אבל זה לא הועיל.
אז הורדתי את הראש בין הרגליים. ומילמלתי. אני מרגישה שאני עומדת להתעלף.
ואז העו״ס שאלה אותי מה קרה.
והסברתי.
כשהילדה שלי תארה איך היא מרגישה לאחרונה, עלתה בי חרדה איומה. שמשהו ממני עבר אליה. שהחרדות שלי מופעלות אצלה. ושהיא מתמודדת עם מורכבויות שכלל לא קשורות אליה. חשבתי עליה ועל הבת הצעירה יותר שסובלת מחרדות קשות ולא יכולתי לשאת את זה.
העו״ס עודדה אותי להמשיך לדבר. בלי להפסיק. להגיד כל מה שעולה בי.
אז תארתי את החולשה שאני מרגישה בגוף. את החרדה האיומה. את זה שאני לא רוצה שהילדות שלי יכאבו כאבים שלא קשורים אליהן.
ואז עצרתי.
והיא ביקשה ממני להמשיך.
ואמרתי שאני לא יכולה. שאני מרגישה שיש מילים שלא יכולות להאמר. כי לא הגדרנו את גבולות הגזרה. ומה אפשר להגיד ומה לא. ועד כמה לשתף. ופחדתי שיצאו מתוכי מילים שלא צריכות להאמר, ללא שליטה. והרי יש פה מורכבות. והשלכות.
ולאורך כל הזמן הזה, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. וחולשה איומה. וצלצולים באזניים. והייתה לי לבנה ענקית וכבדה על החזה.
היא שאלה אותי אם היא יכולה לשאול את הילדה שלי מה היא חושבת שקורה. והסכמתי.
והילדה שלי אמרה. אני חושבת שאמא מדברת על דברים שהיא הייתה צריכה להתמודד איתם בחיים. שהיא מפחדת שהיא מעבירה אלינו.
והעו״ס שאלה אותה. את יודעת איזה דברים?
והיא אמרה, אני יודעת על כל מיני הטרדות שהיא עברה בחיים שלה.
אבל עכשיו עולה לי לראש שאולי אמא עברה ממש אונס.
ובשניה שהיא אמרה את זה פרצתי בבכי מטלטל.
הוא הגיע בגלים.
וכל הגוף שלי הזדעזע.
ולא יכולתי להפסיק.
ולא רציתי להפסיק.
והופתעתי. הופתעתי שהניתוק לא הגיע.
העו״ס שוב ביקשה ממני לדבר. ולהגיד כל מה שעולה. ולא לעצור.
אמרתי דברים, ואין לי שום מושג מה אמרתי. לא זוכרת כלום.
רק זוכרת את עצמי מקיאה החוצה בכי. מעומק הוויתי. ומצטערת שהפסיכולוגית שלי לא איתי. הכי רציתי שהיא תהיה שם. הייתי הכי זקוקה לה לצידי. ידעתי שהיא תבין ממש כמה זה משמעותי. יותר מכל אחת אחרת שם בחדר. וידעתי שלספר לה על זה בדיעבד לא יהיה אותו דבר.
הפגישה נמשכה. אני הצלחתי לווסת את עצמי באיזשהו שלב. אבל משהו בי הפך להיות ממש שברירי. כמעט שקוף.
וזה ממשיך מאז.
חזרתי הביתה אחרי הצהריים מותשת לגמרי. עם תחושת כבדות. וחוסר יכולת לנוע. תחושה שרק התעצמה אחרי שנחתי קצת.
שיתפתי קצת את הפסיכולוגית שלי, והיא כתבה לי שיש עומקים רגשיים שרק שינה תוכל לעבד. והגוף שלי פשוט מבקש שינה. היא הזמינה אותי לשוחח איתה בטלפון מאוחר יותר, והייתי עייפה מדי.
לשמחתי הבכורה שלי הלכה לישון אצל האקסית שלי. היא כניראה הרגישה ברגישותה האינסופית שאני צריכה קצת הפוגה. והצעירה יותר איפשרה לי לנוח. כניראה גם היא הרגישה שאני ממש ממש זקוקה למנוחה.
ואני נדהמת מזה שאני לא נבהלת מהשבריריות הזו. היא לא מאיימת עלי.
היא גורמת לי להתמלא ברוך. רכות אינסופית.
אני כמעט מרגישה שאני מערסלת את עצמי בתוכי. ומאפשרת.
אני משוכנעת שהכל התאפשר בזכות המפגש החדש והשונה שהיה לי עם הגוף שלי בסופ״ש.
מפגש שהלך והעמיק בהמשך היום בו כתבתי את הפוסט הקודם. ״האומץ להיות״
היה לנו תרגיל בתנועה אותנטית. תרגיל שחששתי ממנו מאד. אבל החלטתי לגשת אליו בסקרנות.
התחלקנו לזוגות. אחת עדה. ואחת עומדת במרכז החדר בעיניים עצומות, ופשוט נותנת לכל מה שעולה מתוכה להוביל אותה. אני אומרת פשוט, אבל זה כל כך לא פשוט עבורי. והעדה מתבוננת רק בבת הזוג שלה. ובמשך עשר דקות נותנים לגוף להוביל. ללא מוסיקה. וללא הנחיה מילולית. פשוט מתוך קשב פנימה. ונותנים לכל מה שעולה לעלות.
ובסוף התרגיל כל אחת מתארת בזמן הווה את מה שהיא ראתה או חוותה.
כמובן שהעדפתי להיות קודם העדה. והוקסמתי מהטבעיות והזרימה בה בת הזוג שלי נעה. ואיפשרה לעצמה. וגם קצת קינאתי. בחופש שלה להיות פשוט מי שהיא.
ואז היגיע תורי. נעמדתי במרכז החדר. והרגעתי את עצמי. מה שיקרה יקרה. במקרה הכי גרוע פשוט תעמדי פה עשר דקות ללא תנועה.
והתרגיל התחיל.
בהתחלה לא קרה כלום. עמדתי בעיניים עצומות ושמעתי אנשים סביבי מתחילים לנוע.
ואז משהו התחיל לעלות מתוכי. איזושהי תנועה. שמשכה אותי לצד אחד. ונמתחתי כל כולי לאותו צד. ואז התפתלתי סביב עצמי במין חיבוק. ומשם זה המשיך והמשיך. ופשוט נתתי לגוף שלי להוביל אותי. והיו רגעים שהתמסרתי לאדמה. והתכופפתי כלפיה. וחיבקתי את הרגליים. והיו רגעים שנפתחתי, ופרשתי זרועות לצדדים ונשמתי במלוא ראותי.
והיה רגע שקרסתי. והיה לי צורך להישכב. הנחתי שתי ידיים על הקרקע, עם ברכיים כפופות. אבל משהו בתוכי לא רצה להיכנע לזה. לכוחות שמשכו אותי מטה. ואחרי שהייתי שם כמה נשימות פשוט עליתי למעלה חזרה. ושוב פרשתי זרועות.
ובסוף כשהיגיע הזמן לדבר עם העדה. היא אמרה שמה שהיא ראתה זה רכות ועוצמה. בכל התנועות שלי.
ואני סיפרתי על אחד החלקים ״אני יורדת למטה, לכוון הרצפה, מתכופפת לאט לאט, כמו עובר, כמו תינוק שמחפש את אמא שלו אבל היא לא שם. היא לא שומרת עליו.
ואז אני עולה למעלה ומלטפת את הרגל השמאלית בשתי הידיים מלמטה עד למעלה, תוך כדי עליה, ופתאום עולים בי המשפטים, הגוף הזה שלי. הוא שייך רק לי. ואני מחליטה מה אני עושה איתו, רק אני״
ואז עלה מתוכי בכי מטלטל, דומה מאד לבכי שעלה בי אצל העו״ס כמה ימים אחר כך.
בכי שהרעיד את כל כולי, מעמקי נשמתי החוצה אל הגוף.
ופשוט הייתי בזה.
והופתעתי גם אז, שהניתוק המוכר לא הגיע.
וגם אחר כך הייתי ממש ממש מותשת.
הגוף שלי מתחיל לדבר איתי.
שער נפתח. שער חדש ולא מוכר.
ואני עוברת דרכו בהיסוס. עם קצת חשש. לצד סקרנות. ואמון. ובטחון עמוק בדרך שאני עושה. וביכולת שלי להציב גבולות ולעצור כשזה יותר מדי.
וההר שלי מהפוסט ״לטפס על הר בלי חבל״ מזמין אותי לחזור ולטפס עליו.
את מוכנה הוא לוחש לי. התאמנת כל כך הרבה. בנחישות. ובהתמדה ולאורך זמן. כמו ביוגה.
ועכשיו יש לי רעידות בגוף.
למדתי כבר שזו פריקה.
משהו עוצמתי מאד מתרחש פה.
ולי נותר רק לאפשר.
ולחכות בסקרנות לראות, מה ילד יום.
למעבר לפוסט הבא - ממשיכה לטפס
למעבר לפוסט הקודם - האומץ להיות