אז כמעט העזתי לכתוב על תחילת העבודה שלי עם הגוף. כתבתי כמה מילים וניבהלתי. זה היה בפוסט הקודם. אני משערת שגם מי שיחזור ויקרא את הפוסט לא בדיוק יבין על מה אני מדברת. כי זה היה כל כך מרומז.
אולי בגלל שאפילו תחילת העבודה שלי עם הגוף הייתה כל כך מרומזת. וכזו התחלתית. לגעת ולברוח. אז לא היה באמת הרבה מה לכתוב.
אני כותבת את השורות האלה והלב שלי מתחיל להלום. אני מרגישה את הדופק בלי לשים יד אפילו.
בשבוע שעבר, אצל העובדת הסוציאלית של בית החולים, שאנחנו פוגשות פעם בשבוע להדרכת הורים. וטיפול אישי. וטיפול זוגי. הכל קורה שם. תוך כדי שתארתי מה קרה בקורס יוגה שאני עושה, עם אותה בחורה, שנגעה בי באופן שעורר את הטראומה, אמרתי, שבזמן שקפאתי ונעתקה לי הנשימה, עבר לי בראש המשפט ״עוד מעט זה יעבור״. ואחרי שהמשכתי לדבר ולתאר עוד כמה דקות את מהלך הדברים, היא החזירה אותי למשפט הזה. ואמרה לי שזה משפט מצמרר. ומעציב. והרגשתי שזה חודר לתוכי, לעומק העומקים, ונוגע בי באופן שלא יכולתי לשאת. והתנתקתי.
היא אמרה לי שהמשפט הזה צריך להיות דגל אדום עבורי. שכאשר הוא עולה בראשי, הוא כניראה מתלווה לתחושת השיתוק. ואולי זה קורה לי הרבה יותר פעמים ממה שנידמה לי. וניסינו לחשוב מה עוד קורה לי ברגע הזה. משהו שיסמן לנו לעצור. ולשים לב. אני חושבת שברגעים כאלה אני נושמת נשימה עמוקה. נשימה של וויסות. רגע אחרי שנעתקת לי הנשימה. רגע אחרי השיתוק.
והפסיכולוגית שלי, יום לפני כן, ניסתה לגרום לי להגיד משפט שיכולתי להגיד לאותה בחורה, משפט שמציב גבול, ולא הצלחתי להגיד אותו. לא משנה כמה ניסיתי. כל המשפטים שאמרתי השאירו לצד השני את אפשרות הבחירה ולא הציבו גבול ברור.
והפסיכולוגית שלי אמרה לי. עד שלא תהיי מסוגלת לשמור על עצמך, שום דבר לא יגיע מהגוף. לא ניתן יהיה לעבוד איתו.
ואני מרגישה שעם כל הרצון שלי לרפא את מה שקורה בגוף שלי. יש בי גם פחד עצום. וכל פעם שאני עושה צעד קדימה, אני מיד עושה כמה צעדים אחורה.
אני רוצה לחוות את החיים במלואם. אני רוצה להתחבר לעצמי. יש בי כמיהה עצומה לדברים שאני אפילו לא מסוגלת לתת להם שם.
ואני משותקת מפחד.
ובסוף השבוע הילדה שלי הייתה בבית. והייתה התפרצות. וההתפרצות החמירה כי הפעם הצבנו גבולות. אני בחוסר רצון, ובת הזוג שלי בנחישות. ואחרי שהצבנו גבול, הילדה שלי הלכה לחדר בכעס גדול, וקיללה אותנו. ואני התבאסתי. הרגשתי שעברנו מאפס למאה בשניה. שלא הייתה הדרגתיות. שמהכלה מוחלטת עברנו לנוקשות מוחלטת. הייתה לי תחושה שהילדה שלי ניסתה לווסת את עצמה באמצע המריבה, ובת הזוג שלי המשיכה להתעקש שהיא צריכה ללכת לחדר להרגע. וזה פוצץ הכל. התבאסתי. כאבתי. הרגשתי שלא פעלתי לפי האינטואיציה שלי. שניסיתי לרצות. שוב. שוב לא הצלחתי לשמור על הגבול שלי. עד לא מזמן אפילו לא הייתי מודעת באיזו תדירות גבוהה זה קורה. ורבתי עם בת הזוג שלי. ובת הזוג שלי כל כך כעסה שהיא יצאה מהבית.
בהמשך הערב, כשהלכתי לישון, שוב נאלצתי להתעמת עם הילדה שלי. והיא שוב איבדה שליטה. ואני כעסתי עליה. וביטאתי את זה. אולי עדיין הרגשתי צורך לרצות. ואולי כבר לא שלטתי בכעס שלי.
ופתאום הילדה שלי ניבהלה ממני. ניבהלה ממש. זו לא הייתה מניפולציה. והיא התחילה לבכות שהיא רוצה לחזור למחלקה. שהיא מפחדת ממני. שאני לא אני. שזה כאילו שמישהו השתלט עלי. והיא לא יודעת מה אני עלולה לעשות.
לא הבנתי מה קורה לה. חששתי שהיא עוברת איזשהו התקף פסיכוטי. שהיא לא תופסת את המציאות באופן נכון. וניסיתי להבין מה כל כך מפחיד אותה, והיא לא הצליחה להסביר. רק בכתה נורא וביקשה שאתקשר לבת הזוג שלי שתבוא. ושאלך ממנה. שאעזוב אותה לבד. אז התקשרתי אליה. והשארתי את הילדה שלי בסלון והלכתי לחדר שינה.
בת הזוג שלי לא החזירה אותה למחלקה. ולמחרת בבוקר, למרות שניסיתי לדבר איתה ולהבין מה קורה. היא עדיין הייתה בפחד עצום ממני ולא הסכימה אפילו לדבר. ובת הזוג שלי ניסתה לדבר איתה. והיא המשיכה להתעקש שהיא מפחדת והיא רוצה לחזור למחלקה. שהיא לא יודעת מי אני.
רק בשלב מאוחר יותר היא התרצתה והייתה מוכנה להסביר יותר את חווית החרדה שלה.
ותוך כדי שהיא הסבירה פתאום נפל לי האסימון. הילדה הכל כך רגישה שלי, קלטה שהתנתקתי.
כניראה שהכעס שלי כלפיה הבהיל אותי, או שכל מה שקרה לפני כן, היה לי יותר מדי, ופשוט התנתקתי.
היא אמרה לי שזה הרגיש לה שהייתי כמו ילדים שהיא מכירה מהמחלקה, שפתאום הופכים להיות אחרים, ואז אי אפשר לדעת מה הם יעשו.
הניתוק שלי מהרגשות שלי נחווה אצלה כאילו שהפכתי להיות אדם אחר. שהיא לא מכירה אותי. שאני לא אמא שלה. ויחד עם זה היא התחילה לחשוב שאולי היא הוזה הכל. שהיא אפילו הוזה אותי.
אני משערת שגם בעבר כבר התנתקתי מולה. היא פשוט הייתה עסוקה יותר מדי בעצמה ולא שמה לב.
הפעם היא שמה לב.
אז הסברתי לה מה קרה לי. בלי להסביר לה את המקור של ההתנתקויות האלה. רק הסברתי לה שזה מנגנון הגנה ושזה קורה לי לפעמים. ושזה מדהים שהיא הרגישה את זה. ופתאום כשהיה לדברים הסבר ופשר, היא נרגעה.
ואני לא יכולתי לעצור את הדמעות. הילדה שלי ניבהלה מהניתוק שלי. יותר מניבהלה. היא ממש ממש פחדה ממני.
זה היה עוד אחד מאותם רגעים, של הבנה עמוקה, שאי אפשר להתעלם מזה שההשלכות של הפגיעה הקדומה ההיא, משפיעות לא רק עלי. אלא גם על הסביבה שלי. על הילדות שלי. ועל בת הזוג שלי.
ותהליך הריפוי שאני עושה משמעותי לא רק עבורי. אלא גם עבור כל היקרים לי.
ומאותו רגע הכל הישתנה. נוצרה קירבה מאד גדולה. אפילו יותר מבעבר. ואני משננת לעצמי. הכל בר תיקון. וכל כך חשוב שגם הילדה שלי למדה את זה. הילדה שלי, שמיד כשיש טעות, בוחרת לשבור את הכלים.
וזה מחזיר אותי לאומץ הדרוש להמשיך בנחישות בדרך.
כמה הדברים לא פשוטים. כמה אומץ דרוש. כמה מי שלא חווה את זה, לא מסוגל להבין. איזו תחושת בדידות זה מייצר.
לפעמים מתחשק לי פשוט להחליט שדי. מספיק לי כל מה שעשיתי עד עכשיו.
ואז קורה מה שקרה בסופשבוע. ואני מקבלת איתות, שאני חייבת להמשיך. כי אני עושה את הדרך לא רק עבורי.
אני ממפה את הדרך עבור הילדות שלי. שצריכות לעבור את המסעות שלהן. באומץ ובנחישות.
אני עושה את הדרך כדי לחזק ולבנות ולהעשיר את הקשר איתן.
אני ממשיכה הלאה כדי למצוא חזרה את עצמי. זו שנלקחה ממני בגיל כל כך צעיר, ובצורה כל כך לא הוגנת.
זו שמחכה שם, כל כך הרבה שנים,שכבר אגיע אליה.
זו שכל כך רוצה לחיות במלואם את החיים שנגזלו ממנה.
למעבר לפוסט הבא - לחכות שזה יעבור
למעבר לפוסט הקודם - הכאב יודע לחלוף