לאחר שלא כתבתי שלושה שבועות, מתוך החלטה לקחת רגע פסק זמן מהבלוג, פתאום בימים האחרונים עולה בי שוב הצורך לכתוב.
אבל המילים בורחות לי.
מילה עולה בראשי. לרוב זה כל מה שצריך כדי שיתעורר גם רגש, ומשהו יתחיל לזוז, והידיים שלי יאחזו באופן אוטומטי במחשב, כדי להעביר את רצף המחשבות אל הדף. ותוך כדי כתיבה, אגלה שאני מתבהרת לעצמי. ופוגשת אותי באמת.
אבל הפעם, המילה עולה, אני מפנה אליה את תשומת הלב, לראות מה עוד מגיע יחד איתה, והיא נעלמת כלעומת שבאה. ואני אפילו לא בטוחה מה הייתה המילה.
קצת בדומה לרגעים בטיפול שעולה רגש, עמוק, וכשאני מתבוננת בו, אפילו רק מציצה מזווית העין, בזהירות, שהוא לא ישים לב, הוא מיד נעלם. ואיתו נעלם הכל. כאילו שמישהו לחץ על המפסק וכיבה את האור.
אז הכנתי קפה. הטקס הקבוע. הוא מונח פה לידי. והחלטתי פשוט להתחיל לכתוב. בסקרנות, ולראות מה מגיע. ואם לא יגיע כלום אז פשוט אוותר. מתוך ידיעה שהדברים יגיעו ברגע הנכון.
לאחרונה עולה בטיפול נושא האותנטיות. כמה אני מסוגלת להביא את החוויה האותנטית שלי למרחב, ברגע האמת, במיוחד כשהיא לא נעימה.
כל חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי, ולרוב אני לא כל כך זוכרת דברים מהילדות, אבל את זה אני זוכרת. תמיד הרגשתי שאני מעמידה פנים. התאמנתי בלסגל לעצמי פנים חתומות. שאף אחד לא ידע מה אני באמת מרגישה. העולם סער בתוכי, ואני נשמתי לאט, מתוך איזה ידע אינטואיטיבי, והאטתי את קצב הלב. והמסיכה התייצבה על פני. וקול לחש בי, יופי, את מוגנת, עכשיו אף אחד לא ידע. עם הזמן גם אני כבר לא ידעתי מה אני מרגישה. גם כשרציתי לדעת. זה הפסיק להיות לי נגיש, חלק גדול מהזמן.
ובשנים האחרונות למדתי למצוא מחדש את החיבור לעצמי, לפעמים אפילו לתקופות זמן ארוכות. והחיבור הזה נעים. גם כשעולים רגשות קשים. יש לזה איכות מרפאת.
אבל זה קורה בעיקר כשאני עם עצמי. או בטיפול. ולפעמים גם בלימודים.
זה פחות קורה כשאני עם המשפחה המורחבת שלי.
שם אני חוזרת לדפוסים הישנים. מיד. בלי שום אפשרות בחירה. ככה זה מרגיש לפחות.
וכשאחותי מקטינה אותי. או גורמת לי להרגיש לא נוח. אני משתתקת. מתכנסת בתוך עצמי. ומשהו נסגר. והבעת הפנים החתומה. המסיכה. חוזרת לכסות את פני. מתוך אותו הרגל ישן ומוכר. היא לעולם לא תדע כמה היא פגעה בי.
וגם אם קול קטן בתוכי לוחש לי, תגידי משהו. אל תשבי פה חסרת אונים, מיד מתלווה לזה בהלה. בהלה מהתגובה שתהיה לה אם אעז. ואגיד. מההתקפה שנידמה לי שתגיע, אם רק אעז לבטא את רגשותי.
ולפעמים נידמה לי שאני בכלל לא יודעת מהי החוויה האותנטית שלי. אני בעצמי מפקפקת בה.
אני לא בטוחה שאני בעצמי יודעת מי אני.
חברה אהובה מהלימודים אמרה לי בתרגול האחרון שלנו, שיש בי כל כך הרבה נדיבות. שאפילו כשאני מטופלת אני מביאה את עצמי בהמון נדיבות, נדיבות שאפילו לא מודעת לזה שהיא נדיבה.
ואני הייתי המומה לרגע.
אני באמת נדיבה? או שזו העמדת פנים? האם זה חלק אותנטי בי? והיה לי קשה מאד להאמין בזה. כי אני מכירה גם חלקים כל כך לא נדיבים בי.
ואולי זה שאני לא באמת מצליחה להביא את כל החלקים שלי, בצורה אותנטית, אל המרחב, לא מאפשר לי לקבל באהבה את כולם. ולהכיר בהם. ואני נישארת מפוצלת ולא ברורה לעצמי.
אני חיה בתחושה מתמדת, מאז שאני זוכרת את עצמי, שאף אחד לא באמת מכיר אותי לעומק. ולו היו מכירים, לא בטוח שהיו אוהבים את מה שהם רואים.
אני קוראת את המשפט שכתבתי ועולה בי תחושה של הפתעה.
זה היה נושא כל כך משמעותי בטיפול שלי אצל המטפלת הקודמת.
ההרגשה הזו שמשהו בי מקולקל. ושאני לא ראויה לאהבה. ושלעולם לא אהיה שייכת.
הייתי בטוחה שעברנו דרך זה.
מזמן לא הרגשתי ככה.
בשבועיים האחרונים התחלתי לפגוש את אחי ואחותי בתדירות גבוהה לאימוני ריצה. 3 פעמים בשבוע. והמפגשים האלה לא פשוטים לי. לכאורה האווירה בהם מחויכת ומלאה בהומור ועקיצות קטנות. אבל הרבה פעמים אבא שלי עולה בשיחה שמתנהלת תו״כ. ומשהו בי מתכווץ. ואני לא מסוגלת להגיד להם. קשה לי כשאתם מזכירים את אבא. בבקשה אל תזכירו אותו לידי.
אולי המפגש איתם מנכיח מאד את מי שהייתי.
כי איתם קשה לי להיות מי שאני היום.
ושדים עתיקים חוזרים ועולים מין האוב.
הדברים מתחילים להתבהר לי. התקופה המורכבת הזו, של הבידוד החברתי, תקופה בה אני כמעט ולא פוגשת, פנים אל פנים, את מי שמכיר.ה את מי שאני כעת. משכיחה גם ממני אותי. ואני מרגישה שאני מתחילה לאבד פיסות ממני.
ואני מתחילה לשכוח, את כל החלקים בי שאני אוהבת. ומעריכה. אני מתחילה לפקפק בקיומם. כי הם לא מופיעים מול אחי ואחותי.
מולם אני מופיעה כמו שהם מצפים שאופיע. וכמו שאני מצפה שאופיע.
ואני חוזרת להיות מצומצמת. מצומצמת לפגיעות שעברתי וההשלכות שלהן.
ואני לא רוצה לוותר. לא רוצה לוותר על האימונים עם אחי ואחותי. רוצה להתייחס לזה כהזדמנות. הזדמנות ללמוד להביא את עצמי במלואי גם מולם.
וברור לי שזו תהיה דרך ארוכה ומורכבת.
ועולה בי כאב עתיק. כאב שמרגיש כל כך קדום, משחר היותי.
וגם כעס.
כעס על אמא שלי, שלרוב לא האמינה לי. ושגרמה גם לי לפקפק באמת שלי. ושלימדה אותי שכדאי שיהיו לי מספיק הוכחות לפני שאני מביאה איזושהי אמת. אבל איך אפשר להוכיח שאני מרגישה משהו?
אני רוצה לצאת לדרך בה אלמד להאמין לעצמי, ולמה שאני מרגישה. שאוכל להביא את עצמי בצורה אותנטית. גם ברגעים לא נעימים. ואדע לקבל את מי שאני ברכות, גם כשהסביבה פחות מקבלת. אני רוצה להאמין שהגרעין בתוכי טוב. ומלא באהבה. ונדיבות. ורוחב לב. ושמחה. לצד חלקים אנושיים אחרים, של צרות עין, וקנאה, וחוסר נדיבות, ועוד ועוד, ושגם אותם אוכל לקבל בחמלה ולהבין ממה הם נולדים.
ואני מלאה בהכרת תודה, על כך שיש בי כבר כל כך הרבה בטחון במטפלת החדשה שלי. ואני מרגישה מוגנת איתה. ועטופה. ואני סומכת עליה. עלינו. שנוכל לעשות ביחד את הדרך.
ואני מזכירה לעצמי שאני אמיצה. ולא מוכנה לוותר על האמת בטיפול, כואבת ככל שתהיה. ויש לי את כל מה שדרוש כדי לצאת לדרך הזו.
ויש לי חברות אהובות, וחברות.ים אהובים ללימודים, וכשאמעד, אם אצליח לבקש עזרה, הם יהיו שם, כדי לחבוש את הפצעים, ולהזכיר לי מי אני, גם כשאשכח.
למעבר לפוסט הבא - מפויסת
למעבר לפוסט הקודם -אני חייבת להאמין שנמצא את הדרך