חברה שמאד יקרה לי, משתמשת הרבה פעמים בביטוי, ״מסכימה להרגיש״ וזה תמיד מאד מאד מרגש אותי. לא בדיוק הבנתי למה זה נוגע בי באופן הזה. עד שהיום הבנתי. היא מסכימה להרגיש. היא בוחרת. שום דבר לא ניכפה עליה. זכות הבחירה בידיה. וזה כל כך לא מובן מאליו.
אז גם אני בוחרת להרגיש.
ואני גם בוחרת את השקט.
ואני גם בוחרת לחיות בשלום עם חוסר היכולת לשלוט בדברים שקורים.
היה רגע השבוע, קצת לפני שהגעתי לבקר את הילדה שלי באחד הימים, שהרגשתי את הבהלה אוחזת בי. אולי בגלל שהיינו באותו יום בהדרכת הורים במחלקה. ומיד לאחריה נכנסתי לחבק אותה לרגע. והיא אמרה לי, אמא, תעזרי לי, המוטיבציה שלי יורדת. ונבהלתי.
אז הזכרתי לה שאני מגיעה לבקר אותה באותו אחר צהריים, ושקיבלנו אישור לצאת משטח בית החולים לשעתיים. והיא חייכה בהקלה. גם היא הייתה מבוהלת.
והתקשיתי לשחרר את הדאגה.
לאחר משבר גדול לפני סוף השבוע האחרון, משבר שכמעט גרם לזה שהיא לא יצאה בכלל לסופ״ש. שבסופו הצלחנו להתגבר, והיא קיבלה אישור לצאת לכל השבת, במהלכה עברנו יומיים מאתגרים. ויחד עם זאת מלאי תקווה. כל תסכול הכי פעוט גרם לבכי קיצוני, ובכל זאת היא הצליחה להרגיע את עצמה.
והייתה לנו שיחה ארוכה, עמוקה, ומשמעותית שבמהלכה הרגשתי שהיא ממש מקשיבה לי. והצלחתי להסביר לה למה השהייה במחלקה דווקא עוזרת לה בתהליך הריפוי, ולא פוגעת בו. כי שם היא נידרשת להתמודד עם התסכול, ולגלות שהוא לא מפרק אותה. והיא בונה עוד ועוד חוסן ככל שהיא מתרגלת שוב ושוב שהייה בתסכול. והצלחתי לטעת בה תקווה, ואמון בדרך.
ובתחילת השבוע היא אפילו הסכימה להיכנס לשיחה מלאה עם הפסיכיאטרית, ושיתפה אותה בקשיים שלה.
והיה ניראה שקרתה איזו טרנספורמציה. והתמלאתי תקווה.
אז באותו יום שהיא איבדה מוטיבציה נבהלתי.
כל כך קשה לוותר על התקווה. כל כך קשה לחשוב שחוזרים אחורה. ואם זה קשה לי, זה לבטח בלתי נסבל עבורה.
ויחד עם הבהלה היגיע העצב.
כמה קשה לחוות את התחושה שאני חוששת מהמפגש עם הילדה שלי. מהאינטנסיביות שלו, מהעוצמה של הרגשות. ומהאחריות שמונחת על כתפי להצליח להרגיע אותה ולהחזיר אותה למסלול.
והבנתי שאני הכי ניבהלת מאובדן השקט. השקט שכל כך נהניתי ממנו.
והמחשבות הראשונות שעלו בראשי היו, מי תוכל לעזור לי, מי תוכל להרגיע אותי. ויחד עם אותן מחשבות עלה גם קול אחר. רך. ורגוע. שאמר. ״את מסוגלת לעמוד בזה. וגם אם השקט יעלם, הוא יחזור. וגם אם תהיה נפילה, תהיה אחריה עלייה. וטבעי שזה מפחיד אותך, ומקשה עליך. ואת יכולה לעמוד בזה. וגם הילדה שלך יכולה לעמוד בזה. וזה חלק מתהליך הלמידה שלה.״
ובסופו של דבר היה מפגש מקסים. ונסענו ביחד לחוף הים הקרוב. וראינו שקיעה מדהימה. והילדה שלי ביטאה אהבה בלי הפסקה. אולי השקט שלי איפשר את השקט שלה ומילא אותה אהבה.
והשבוע המשיך, והילדה שלי ממשיכה להתקדם בתהליך הריפוי שלה.
והעצב נוגע בי מדי פעם לאורך היום. ואני מקדמת את פניו בברכה.
אני מסכימה להרגיש. את כל הרגשות והתחושות. את החשש, והדאגה, והעצב, והאהבה האינסופית. וגם את השקט.
בסופו של דבר זה כמעט מפתיע כמה שזה פשוט. ותמיד בדיוק אותו דבר.
לתת לרגש להגיע, לאפשר לנשימה עמוקה למלא אותי, נשימה שמווסתת את הפחד. ולהסכים להרגיש. ולדעת שגם אם יגיעו רגעים מורכבים, שקשה לשאת, זה רק רגעים. והם יעברו.
ואיזו דרך ארוכה ומייסרת הייתי צריכה לעבור כדי להגיע למקום הזה.
והייתי עוברת אותה שוב. רק כדי להגיע למקום הזה שהוא כל כך מאפשר ומתגמל.
ופתאום אני מסוגלת לדמיין את הילדה שלי מוצאת את מקומה בעולם. ומממשת את הפוטנציאל העצום שלה.
ופתאום אני מסוגלת לדמיין גם את עצמי מוצאת את מקומי בעולם ומממשת את הפוטנציאל שלי.
ואולי אני כבר עושה את זה. בדרכי שלי.
למעבר לפוסט הבא - הגוף זוכר
למעבר לפוסט הקודם - בייבי סטפס