אני בעיקר מופתעת מהעוצמה של הטלטלה. ואולי גם ניבהלת.
לא ציפיתי שזה יהיה כל כך כל כך קשה. ובלתי נסבל.
חשבתי שאני אתנתק. והימים יעברו. בלי שאהיה מחוברת לעצמי. ואז היא תחזור. ונעבוד קשה כדי להתקרב חזרה. ואולי אפילו לא נצטרך לעבוד קשה.
לרגע לא צפיתי שתהיה פה מהומה מפוארת כזו.
לרגע השמים יכולים להיות לגמרי כחולים. ללא שום סימן לענן. ואז אני מתמלאת בשקט. ובתחושת הקלה. וממלמלת לעצמי. יופי. רק שימשיך ככה. וסופרת לעצמי כמה זמן כבר עבר. וכמה עוד נשאר.
ואז פתאום, משום מקום, ללא שום התרעה מוקדמת. ללא שום טריגר. מתחילה בתוכי סערה. ברקים. רעמים. גשם. רוח. חושך. והפתעה. מאיפה לעזאזל זה הגיע? ואיך מרגיעים את זה לפני שזה יחריב אותי?
ואז עולה בי הצורך המוכר להצלה. כי אין שום סיכוי שאני אעמוד בסבל הזה בכוחות עצמי.
ובצורה אוטומטית עולה בי רצון עז לכתוב למטפלת הקודמת שלי.
היא תמיד הייתה שם. זמינה יותר או פחות. מדויקת יותר או פחות. אבל תמיד הייתה מוכנה להיות הכתובת עבורי.
ומיד מתחיל המאבק הפנימי. הקולות שמנסים לשכנע אותי שלא יקרה כלום אם אכתוב. והידיעה העמוקה שעדיף שלא אכתוב.
ויסורי המאבק מצטרפים ליסורי המהומה.
ואין בזה שום רכות. רק קצוות חדים. וחותכים. ומכאיבים. ומייסרים בעוצמה.
ואני רואה הכל. ולא מסוגלת לשנות כלום. התמונה ברורה לי בראש. אבל הגוף אומר את שלו בקול רם וברור.
בגוף אני מרגישה כווץ נוראי באזור החזה. ומועקה. כאילו שמונחת לי לבנה ענקית וכבדה על הלב. ואין לי שום סיכוי להזיז אותה. רק מישהי מבחוץ תוכל. מישהי מאד מסוימת. המטפלת שלי.
ובנתיים אני לא מסוגלת לנשום.
ביום רביעי הגעתי לעבודה. והסבל הופיע במלוא עוצמתו. וחשבתי לעצמי, כבר? עברו רק יומיים. היא אפילו לא נסעה עדיין. איך אעמוד בזה?
והבנתי שאני צריכה עזרה. ונדרשו ממני כוחות אדירים כדי לכתוב לשתי חברות ולשאול אם הן פנויות לדבר. אחת מהן הייתה פנויה. ודיברנו. וזה הקל. ונשמתי לרווחה. לרגע.
אותה חברה אמרה לי שהיא תשתדל ליזום יותר קשר איתי בשבועיים הקרובים, למרות שהיא בעצמה בתקופה מאד מורכבת. והזמינה אותי לבקש גם מחברות אחרות. ידעתי שהיא צודקת. אבל לא הייתי מסוגלת.
ובהמשך היום המטפלת שלי שלחה לי הודעה.
היא כתבה לי שרשום לה ביומן שאני אמורה להגיע לפגישה. ואם אני מתכוונת להגיע.
בזמנו, כשניסינו לקבוע מועד לפגישה שבועית שנייה, חשבנו שנעשה אותה בימי רביעי. בסוף שינינו את זה. וכניראה נישאר לה רישום שגוי ביומן. אמרתי לה את זה. והיא הבינה.
הוספתי שמבחינתי נפרדנו ביום שני לשבועיים. והיא ענתה. נכון. נפרדנו ביום שני. ניפגש עוד שבועיים.
והילדה בתוכי התחילה להשתולל.
איך היא לא זוכרת את הפגישה? וכמה היה לי קשה להיפרד? היא בכלל לא חושבת עלי בין הפגישות. היא אפילו לא אמרה לי שאני יכולה לכתוב לה כשהיא לא נמצאת.
והסערה הבלתי נמנעת הגיעה. ונישארה לשעות ארוכות.
ומאז הסערה חולפת ובאה כרצונה. יש רגעים של שקט. קצרים מאד. ורוב הזמן מהומת ענק.
ואתמול הקפדתי להיות עסוקה מאד. כל היום. עד שהגעתי מותשת הביתה.
ובערב, באחד הרגעים הקשים במיוחד. שלחתי לה הודעה ושאלתי מפורשות אם אוכל לכתוב לה אם יהיה לי ממש ממש קשה. והיא ענתה שאני יכולה לכתוב תמיד. לא בטוח שתהיה לה קליטה. אבל כשהיא תקרא, היא תענה בקצרה.
וזה הרגיע וניחם לרגע.
והבוקר קמתי. ותירגלתי יוגה.
הייתי מופתעת שעלה בי הרצון, והצלחתי לממש אותו.
והתמלאתי שקט.
והשמיים היו שוב כחולים.
זה לא החזיק יותר משעה. ובלי שום התראה מוקדמת הסערה חזרה.
הייתי כל כך רוצה שהבוגרת שבתוכי תוכל להיות פה גם כשהילדה במצוקה מאד מאד גדולה. שאוכל לחבק אותה ולהרגיע אותה. אבל כשהסערה מתחילה אני מרגישה שאני טובעת. והיא הופכת להיות הכל.
וחזרתי וקראתי הודעות ביני לבין המטפלת הקודמת שלי. ונזכרתי כמה היא אהבה אותי. ואיזה קשר מיוחד היה בינינו. לצד כל אי הדיוקים. והקלקולים. והמשברים. והתיקונים שלא תמיד סיפקו אותי. ושמחתי שאני יכולה לראות את זה. ולהרגיש את זה. ולהתגעגע אליה. כי לאחרונה עלה יותר הכעס.
ואז כתבתי הודעה למטפלת הנוכחית שלי.
היא עדיין לא ענתה.
ואז כתבתי לחברות שאשמח לטייל מחר. ברור לי שאני צריכה עזרה. ותמיכה.
ועכשיו אני כותבת פוסט.
ואני שמה לב, וגם יודעת, מנסיון העבר, שכשאני נותנת לסבל פשוט להיות. הוא לא נשאר יותר מדי זמן. אבל זה כל כך קשה לאפשר את זה. הדחף המיידי הוא לעשות הכל כדי לא להרגיש את הכאב.
עברו ארבעה ימים. נשארו עוד עשרה.
אני עוצרת לרגע ונושמת. בודקת מה קורה איתי. הכתיבה עזרה. ועוד מעט אולי אתחיל לקבל תגובות מנחמות. ומרגיעות. והשמיים שוב יתבהרו.
והשקט ישמר לרגע. עד הסערה הבאה. וגם היא תעבור. ויחזור השקט. וחוזר חלילה.
ואולי מפעם לפעם, רגעי השקט יתארכו. ורגעי הסערה יתקצרו.
ובסוף הזמן יעבור. והיא תחזור.
וקשה לי שלא לחשוב שזה לא סביר שהדברים כל כך מורכבים. עדיין.
זה טיבה של תהום. היא צובעת הכל בשחור. ולפעמים זה כל מה שיש. לפחות ברגע הזה.
למעבר לפוסט הבא - להרגיש לרגע, שהכל בסדר, ממש ממש בסדר.
למעבר לפוסט הקודם -מה יקרה כשהמטפלת שלי תחזור