הימים האחרונים ממש משונים.
הילדה הגדולה שלי הרגישה לא טוב. היא הייתה ממש חלשה. התקשתה לאכול. לא ישנה בלילות. מה שגרם לה לישון לאורך היום. בנתיים היא חזרה לקחת ברזל, והיא מתאוששת.
אבל אני לא הרגשתי כלום. הייתי בטוחה שאני מנותקת. הרגשתי שהכל עובר עלי כמו מתוך חלום. בראש דאגתי לה. אבל הגוף לא היה נוכח. כמו פעם.
וחשבתי לעצמי. אולי זה עדיף. אולי עדיף לעבור את זה ככה.
אבל בלילות לא ישנתי. סיוטים קשים על בריחה. ונסיונות להרוג אותי. ולא יכולתי לסמוך על אף אחד. כולם איכזבו.
והתעוררתי עם חרדות קשות. ומצאתי את עצמי שוכבת ערה חלקים שלמים מהלילה. ומנסה לווסת את עצמי באמצעות זימון נשימות איטיות. נשיפה ארוכה יותר מהשאיפה. וזה עבד. אבל לקח המון זמן. ועבד רק לזמן קצר. עד הסיוט הבא. והחרדה. והנשימות.
ונזכרתי איך הפסיכולוגית תמיד אמרה לי שהלילות יכולים ללמד אותנו הרבה על מצוקה נפשית.
ודאגתי לעצמי בראש. אבל הגוף היה מנותק. כמו פעם.
ורציתי נורא לתרגל יוגה. או לצאת קצת מהבית. לעשות סיבוב ברדיוס המותר. אבל השיתוק המוכר אחז בי. ומין כבדות כזו. אלה חברים טובים של הניתוק.
ובלב נורא רציתי. וניסיתי לעודד את עצמי לצאת. אבל לא הייתי מסוגלת. ואז ניסיתי להיות רכה לעצמי. אולי זה מה שאת צריכה. אמרתי לעצמי בשקט. וזה בסדר גמור אם את לא יכולה לזוז יותר מדי עכשיו. תנוחי. הכל בסדר.
וויתרתי על הפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי. הרגשתי שאני צריכה הפוגה. צריכה רגע אחד לא להתעסק בכל מה שמכאיב, ומפחיד, ומדאיג. לא להתעסק בניתוק שמקשה עלי להרגיש. פשוט לנוח רגע.
ואמרתי לעצמי בשקט. זה בסדר גמור אם את צריכה רגע הפוגה. לשניה אחת לא להתבונן מה קורה לך. ולא להתעמק. להניח לעצמך לרגע. תנוחי. הכל בסדר.
ואתמול הרגשתי שאני ממש ממש צריכה הפוגה. שאני ממש זקוקה לרגע אחד עם עצמי לגמרי לבד. לא לדאוג לבכורה שלי. ולא לדאוג לצעירה יותר. פשוט להיות לגמרי לגמרי לבד. עם עצמי.
וידעתי שאולי הבדידות תגיע לבקר. ואולי זה לא יהיה נעים. אבל ממש הרגשתי שאני חייבת את זה.
והילדות הרגישות והמדהימות שלי הבינו.
והצעירה הסכימה להישאר עוד יום אצל האקסית שלי. והבכורה הסכימה ללכת גם.
ונשארתי לבד.
ופתאום נכנס המון שקט.
ויכולתי להבחין בו.
ואמרתי לעצמי ברוך. זה בסדר גמור שאת מרגישה הקלה שהילדות לא כאן. זה לא אומר שאת אמא לא טובה. זה לא אומר שאת לא אוהבת אותן. זה אומר שאת יודעת להיות טובה לעצמך. וזה כל כך חשוב. וכל כך חדש עבורך. וכל כך כל כך בסדר.
והבוקר הרגשתי צורך לעשות יוגה. אבל לא הייתי מסוגלת.
והתהלכתי לי בסלון. התבוננתי על מזרון היוגה ששעון על הקיר ליד הדלת.
ומשהו בי התנגד. ולא נלחמתי בזה. רק הצעתי לעצמי ברכות. אולי רק תפרשי את המזרון ותראי מה יקרה.
אז פרשתי את המזרון.
והנחתי בולסטר. וכרית. וחגורה. ושמיכה.
והלכתי לי הלוך ושוב בסלון.
והייתי רכה עם עצמי.
ואז נשכבתי על המזרון. והתחלתי תרגול רך. בידיעה שבכל רגע אני יכולה להפסיק. וזה יהיה ממש בסדר. ואני לא אכעס על עצמי או אתאכזב.
ומצאתי את עצמי מתרגלת ברצף. עוד תנוחה. ועוד תנוחה. בלי לחשוב יותר מדי על התנוחה הבאה.
ובאיזשהו רגע הפסקתי.
ואהבתי את התחושה שהייתה לי בגוף.
ואהבתי את עצמי שאיפשרתי את זה לעצמי.
ונזכרתי איך המורה המופלאה שלי מפעם. בקורס מורים ליוגה שעשיתי. תמיד אמרה שיוגה זה אודות מערכות יחסים. ובמיוחד מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
וחשבתי לעצמי. שגם הסגר הזה מאפשר לי ללמוד את מערכת היחסים שלי עם עצמי.
זה הדבר היחיד שישנו. כשאין הסחות חיצוניות של קשרים בעולם האמיתי, שיכולים להסתיר את מערכת היחסים הזו.
כשכל מה שבאמת יש לי, זה אותי. עם יכולות החמלה שלי. ויכולות ההכלה שלי. והאהבה שלי לעצמי.
אין כתובת חיצונית שיכולה באמת לספק את מה שאני כל כך זקוקה לו. מגע אנושי חם. במציאות.
יש לי רק אותי.
ואת מערכת היחסים הזו אני הכי צריכה לטפח.
ואולי בגלל שלשם אני מפנה כרגע את המשאבים, אני פחות מנסה ליצור קשר עם העולם החיצון.
אני פחות זקוקה להסחות דעת.
אני פחות מחפשת חום מבחוץ.
אולי זו בכלל לא הסתגרות.
או התרחקות.
זו פשוט התקרבות לעצמי.
וכשראיתי פרק בסדרה לפני כשעה, הרגשתי מאד מחוברת. דמעות עלו ברגעים הנכונים. והתרגשות ברגעים המתאימים. ועלה עצב.
ותחושת החיבור הייתה כל כך נעימה.
שלום לך. את כאן. אמרתי לעצמי. כל כך נוכחת. ומחוברת. וזה כל כך נעים לפגוש אותך.
וזה בסדר גמור אם תצטרכי שוב להתנתק.
אולי זה בכלל לא ניתוק
אולי זה חוסן.
עוד קצת מהחרות הזו. להיות פשוט מי שאני.
למעבר לפוסט הבא - מישהי אחת אמיצה
למעבר לפוסט הקודם - הולך להיות בסדר. ממש ממש בסדר.