לפני שתי פגישות אצל הפסיכולוגית שלי, אמרתי לה באיזשהו שלב לקראת סוף הפגישה, שאני לא מסוגלת לעשות משהו שקשור לילדה שלי. לא זוכרת בדיוק מה זה היה. אולי זה היה קשור להצבת גבולות. אולי זה היה קשור לקושי שלי לשאת את הנפילות שלה. והפסיכולוגית שלי הסתכלה עלי בחיוך ואמרה לי ״אין לך ברירה״.
נידמה לי שהכוונה שלה הייתה, את תעמדי בזה. כי יש לך את הכוחות. כי את מסוגלת. כי אין לך ברירה.
היא אמרה את המשפט הזה עם המון אהבה. וחום.
לשתינו לא היה מושג שהמילים האלה ״אין לך ברירה״ ילחצו על כפתור. יפעילו טריגר. ויגרמו לרכבת קדומה מאד לצאת לדרכה לקראתי. בשיא המהירות. נושאת בתוכה ילדה מאד קטנה, ומאד פצועה.
כשהרכבת יוצאת לדרכה מהתחנה, אין כוח בעולם שיכול לעצור אותה. וקשה לשים לב באיזו מהירות היא מגיעה ליעד. אלי. והילדה הקדומה יורדת ממנה ותופסת את מקומה בתוכי.
לילדה הזו באמת לא הייתה ברירה. היא הייתה קורבן. לא היו לה כוחות לעמוד אל מול מי שפגע בה.
וכשהיא מחזיקה את ההגה, היא ממשיכה להתנהל באותו אופן בדיוק. כקורבן. אין לה ברירה. אין לה כוחות. אין בה יכולת לשאת את המציאות. היא לא יכולה לבחור. היא לא יודעת איך.
מדהים שכשהיא משתלטת על הזירה, אני, הבוגרת, עדיין, לפעמים, מפנה לגמרי את מקומי. ולא מצליחה לזהות שהיא זו שמנהלת עכשיו את העניינים.
כי אני ממשיכה לתפקד. וממשיכה לקום לעבודה בבוקר. וממשיכה לנהל את הבית. ולהיות אמא לילדות.
אבל הקולות בתוכי שונים לגמרי.
פתאום אני קורבן של המציאות.
פתאום אין לי שום אפשרות בחירה. ושום יכולת להציב גבולות לילדה שלי. או לאנשים בעבודה. ומרחב הנשימה שלי מצטמצם לאפס כמעט.
המציאות פשוט קורית לי. והיא בלתי נסבלת.
כמו שהיא הייתה בלתי נסבלת לאותה ילדה קטנה. תינוקת. שלא הייתה לה שום ברירה.
אני בכלל לא שמתי לב לכל זה. כי מבחינתי זו הייתי אני. בכלל לא שמתי לב שהיא שם בתוכי, מנהלת את העניינים.
גם לפסיכולוגית שלי לקח רגע להבין את זה.
ורק אחרי שבפגישה הקודמת, פרקתי את כל מה שעל ליבי. ושיתפתי בקשיים. ורק על כך נסובה הפגישה. וגם זה לא יצר הקלה. היא פתאום הבינה. במיוחד לאחר הפוסט האחרון שגם בו שיתפה הילדה הקטנה בקשיים שלה.
איזה מזל שהיא הבינה. והסבה את תשומת ליבי.
לא צריך יותר מאחוז אחד של בוגרת בתוכי כדי לשים לב שהקטנה שם עכשיו משתוללת.
קשה לעשות משהו כדי לשנות את זה, כשזה רק אחוז אחד של בוגרת. אבל אפשר לפחות לשים לב.
הפסיכולוגית שלי אומרת. את יכולה להציב גבול לילדה שלך. את יכולה להסביר לה שכשהיא מבקשת ממך משהו, אבל לא מסוגלת לקבל גם תשובה שלילית. זו לא בקשה אלא דרישה. את יכולה להגיד לה שאם היא לא מסוגלת לעמוד בסרוב, אז שלא תבקש. אחרת היא משתלטת על המרחב. וחודרת את הגבול שלך.
הבוגרת בתוכי מבינה.
אבל הקטנה בתוכי משתוללת. ומסרבת לקבל. וחוזרת וצועקת. אני לא מסוגלת. כשהיא משתלטת על המרחב זה קשה לי מדי. אני לא יכולה לעמוד מולה.
וכשהפסיכולוגית מדברת איתי על העמדה הקורבנית שנכנסתי לתוכה. שלא מאפשרת לי לבצע בחירה. הבוגרת בתוכי ממש מבינה.
אבל הקטנה נעלבת. ומרגישה שמאשימים אותה.
אני מסתכלת על הקטנה הזו בתוכי שעדיין מסרבת לוותר על מקומה.
והפסיכולוגית שלי אומרת לי, תני לה. תני לה להגיד כל מה שהיא רוצה. תקשיבי לה.
היא תבכה ותצעק ותספר שקשה לה. תקשיבי לה. ותרגיעי אותה. את כבר יודעת לעשות את זה. את כבר שנים מנהלת איתה דו שיח. זה לא שונה מתמיד.
והקטנה משתוללת. וזה כמעט משעשע לשים לב לזה. וזה מדהים איך לא שמתי לב קודם.
וכבר כשחזרתי מהפסיכולוגית שלי הייתה לי הזדמנות.
הילדה שלי ביקשה לצאת עם חברים בשעה מאד מאוחרת בלילה.
ואני סרבתי.
אמרתי לה שאני רוצה שהיא תחזור עד חצות.
ידעתי שמחכה לי יום ארוך למחרת. וידעתי שאני לא מצליחה לישון עד שהיא לא חוזרת.
אמרתי לה שבסוף שבוע אני מסכימה. אבל הלילה אני רוצה שהיא תחזור.
והיא כעסה עלי. ואמרה לי שאני סתם רעה.
ואז אמרתי לה ״כשאת מבקשת ממני משהו, ואסור לי לסרב. זו לא בקשה. זו דרישה. זה בסדר שתכעסי עלי שאני אומרת לא. אבל את חייבת לקבל את הלא הזה. אחרת אל תבקשי ממני בכלל״
והיא קיבלה את זה. וחזרה בזמן. ואני יכולתי ללכת לישון.
והבוקר, כשיצאתי ממש מוקדם לעבודה, היא התעוררה. ואמרה לי שהיא אוהבת אותי.
וחשבתי לעצמי. הגדרתי גבול. את הגבול שלי. גם אם הוא לא היה הגיוני בעיני הילדה שלי. זה היה הגבול שלי. והילדה שלי קיבלה את זה. והאדמה לא פערה את פיה. וכלום לא קרה. להיפך. ניראה שזה היה משמעותי גם לילדה שלי.
אולי לרגע היא הרגישה נערה מתבגרת רגילה. שרוצה לצאת. ואמא שלה לא מסכימה. והיא כועסת. אבל עושה מה שאמא שלה אומרת.
היא לא משתלטת על המציאות. היא לא מצליחה לכפות את רצונה. אמא שלה מצליחה להציב לה גבול. ועולם כמנהגו נוהג.
שלום לך ילדה קטנה בתוכי. גם אני פה. אני יודעת שהיה לך ממש לא קל. ולא הייתי פה הרבה שנים. ולא היה מי שעזר לך. ושמר עליך. ולקח את המושכות.
אבל עכשיו אני פה. גם אם לפעמים אני לא שמה לב ונעלמת ונותנת לך להוביל.
ואני ממש מוכנה להקשיב ולשמוע כמה היה לך קשה.
ואני מוכנה שתכעסי, ותצעקי, ולא תהיי מסוגלת.
אני מסוגלת בשביל שתינו.
ויש לי ברירה.
ויש לי חופש בחירה.
ויש בי כוחות אינסופיים.
וכשאאבד את זה מדי פעם. כי זה יקרה. מזל שיש מי שתזכיר לי. ואני אחזור. תמיד. מבטיחה.
למעבר לפוסט הבא - אני במדבר
למעבר לפוסט הקודם - החורף מזמין געגוע