אני מודה לשלווה שממלאת אותי. לשלווה העמוקה ולשקט שמלווים אותי. לפעמים אני כמעט מרגישה שאני נעה בתוך ענן של צמר גפן רך שעוטף אותי ומשקיט הכל.
זה לא שקט של ניתוק. גם אותו אני מכירה היטיב. והוא עדיין מגיע לפעמים. וגם לו אני מודה. כי אני יודעת שאם הוא הגיע כניראה שהוא הגיע כדי להגן עלי מפני משהו בלתי נסבל עבורי. ואני גם יודעת שהוא יפנה את מקומו והשלווה העמוקה תחזור.
זה שקט שמאפשר לי לצעוד בבטחון בדרך שלי. באמונה מלאה שזו הדרך הנכונה. זה שקט של עוצמה. ושל ריפוי. זהו שקט של חוסן.
הפסיכולוגית שלי מתקשה עם המילה חוסן. זה מרגיש לה כמו משהו נוקשה. היא מעדיפה את המילה גמישות. היא טוענת שהיא חווה בי יותר גמישות לנוע בתוך הדברים שמגיעים. אני שמחה בטענה הזו שלה, ומוכנה לאמץ אותה. אולי השקט שלי מאפשר לי גמישות.
כשסיפרתי לפסיכולוגית שלי על השקט הזה שמלווה אותי, עמוק ומנחם, היא שמחה בו, וגם הזכירה לי באהבה ועם המון כוונה טובה שזה לא היעד הסופי. שבסופו של דבר נותרת בנו כמיהה גם לשמחה מאד גדולה, ולתחושת חיות.
ברגע הראשון זה קצת תיסכל אותי. זה הרגיש לי כאילו שהיא פוסלת את השמחה הזו שלי בתחושת השקט. אולי היא חוששת שאסתפק בזה והיא רוצה עבורי יותר.
ואולי היא צודקת. אולי כרגע, בתקופה המורכבת הזו של חיי, עם כל החששות שלי לחיי הילדה הבכורה שלי, אני לגמרי מסתפקת בשקט.
לפעמים במסע שלי לריפוי אני צריכה לעצור רגע ולנוח. להתבונן בנוף שנשקף אלי ולנשום. במיוחד במהלך שלב מאתגר במיוחד, בו יש הרבה מאד בורות שאפשר ליפול אליהם, וסיכוי גדול להתדרדר.
ואז אני נמנעת מלהסתכל על המשך הדרך, ועל מה שעוד מצפה לי, אני עוצרת לנוח ומתבוננת דווקא לאחור, על כל מה שכבר עברתי, ושמחה מאד בבטחון שלי בדרך.
ואני שמה לב שמה שהיא אמרה לא עירער אותי. ולא גרם לי לחשוב שאולי אני טועה. ומסתפקת במועט. אלא חיזק את תחושת הביטחון שלי שאני לגמרי יודעת מה טוב עבורי כרגע. מהו המשאב שלי לתקופה זו. וגם זה ראוי לציון ומשמח אותי מאד.
אני במיוחד מעריכה את השקט ברגעים שהוא נאבד לי. זה קורה הרבה פעמים בשעות הערב. כשהילדה הבכורה שלי פתאום שוב חווה נפילה. אפילו אחרי יום טוב במיוחד. וחוזרת להדוף, ולסבול. ואז תחושת היאוש שאורבת לה שם מעבר לפינה חוזרת ומגרשת את השקט.
גם את המקום הזה אני כבר מכירה היטיב, ולרוב מצליחה לא להבהל ממנו. אני פשוט מתרחקת החוצה לגינה. ומזמינה נשימה עמוקה. ומתבוננת מה קורה בתוכי. ומקבלת בחמלה והבנה וקשב כל תחושה שעולה. ויודעת שעוד רגע זה יעבור והשקט יחזור.
אני חושבת שהשקט הזה מאפשר לי לזהות וללקט המון רגעים של תקווה.
כמו הרגע שהילדה שלי חוותה דחיה, וזה גם לה ליפול, ולחזור מוקדם יותר מאיזה טיול שהיא הייתה בו בסופשבוע, אבל זה לא פירק אותה. ולמחרת היא הלכה לבית הספר. ברצון. וכשהראיתי לה את זה, היא שמחה, ואמרה לי, איזה יופי שאת מראה לי את זה. זה באמת נכון. הייתי הרבה יותר מווסתת בתוך כל זה.
וגם למחרת, כשהיא רצתה לקנות משקפי שמש, היא לא ניכנסה ללופ הזה שהיא חייבת אותם בכל מחיר, היא קבעה לעצמה מחיר מקסימלי שהיא מוכנה לשלם, ואף הייתה מוכנה לוותר עליהם כשהמוכר לא הסכים להוריד את המחיר. בסוף הוא הוריד את המחיר והיא קנתה. ואני שוב הראיתי לה איך היא לא נשאבה לאותה התנהגות כפייתית שהיא נשאבת אליה הרבה פעמים כשהיא מאד רוצה לקנות משהו ומשוכנעת שזה הדבר היחיד שיוכל להציל אותה ולגרום לה אושר. והיא שוב שמחה מאד על הגילוי.
זה נותן המון תקווה. גם לה וגם לי.
זה עוזר לי לשאת את הרגעים של הנפילה בערב. ואולי גם לה.
כי התקווה, אחרי שהיא כבר הגיעה, גם אם היא נעלמת לרגע, כבר השאירה את חותמה בתוכנו, בדמות ניצוץ זוהר שממשיך לנצנץ באפילה ולהזכיר לנו את קיומו. וככל שזה יקרה יותר, ויצבור מסה קריטית, כמו שהמורה שלי ליוגה נוהגת לומר, יהיה ממש קשה להתעלם מהתקווה גם ברגעים הקשים.
לא ברור לגמרי אם השקט מאפשר את התקווה, או התקווה מאפשרת את השקט. כניראה גם וגם. זה כניראה מזין אחד את השני.
והבוקר ישבתי לי ביער בעת טיול שעשיתי עם הכלבה.
והבת הבכורה שלי, שיצאה איתי לטיול הבוקר ישבה על איזשהו סלע מאחורי, לא רחוק ממני, והתאמנה בנגינה בסקסופון.
לא ראיתי אותה, רק שמעתי את צלילי הסקסופון נישאים ברוח. וזה מילא אותי שמחה ותקווה. היא לא ניגנה כבר כל כך הרבה זמן. וברור לי שהשמחה הזו נובעת מהפרשנות שאני נותנת לכך שהיא מנגנת. ולא מעצם שמיעת הצלילים עצמם. ובכל זאת אני מכירה לגמרי בערך התקווה הזו שמתעוררת בתוכי. תקווה שהילדה שלי מוצאת נקודות אחיזה בחיים.
קשה מאד להמשיך בדרך ללא תקווה. במיוחד כשהדרך מורכבת מאד.
אז אני מרגישה שבתקופה הזו אני עסוקה בעיקר בזיהוי וליקוט נקודות של תקווה.
ואני לגמרי מסתפקת בשקט.
תורם של השמחה, והאושר ותחושת החיות עוד יגיע. אני משוכנעת. כל עוד אמשיך בדרך בנחישות. ואמשיך להתבונן ולהיות קשובה, ולזהות ולסמן כל רגע של תקווה.
למעבר לפוסט הבא - כשמרווח הטעות מאד קטן
למעבר לפוסט הקודם - החיים במלוא עוצמתם