רגע של שקט. זמן לעצמי. אפשרות להתבונן במחשבות שלי. לנסות לאסוף אותן. חברה יקרה אמרה לי ״כבר הרבה זמן לא כתבת פוסט״. ״נכון״ עניתי לה. באמת הרבה זמן חשבתי לעצמי. וזה לא שאין מילים שמסתובבות שם בפנים ורוצות לצאת. אולי אפילו יותר מדי מילים. נלחמות על מקומן. ונתקעות בדרך החוצה. יוצרות איזה חוסר בהירות. ערפל.
סיפרתי לאותה חברה כמה הפוסט האחרון שכתבתי היה לי משמעותי. הייתה לי מין תחושה שכל הבלוג הזה בעצם נכתב בשביל הפוסט האחרון. ״המרווח שנולד ביני לבין הסיפור שלי״. מין תחושה שכל מה שעשיתי במסע הריפוי עד כה, בעצם הוביל אל המילים שנכתבו באותו פוסט. ובאופן מפתיע זכיתי להכי פחות תגובות לאותו פוסט. לא תמיד המשמעות שיש למשהו עבורנו, פוגשת את אותה משמעות אצל האחר. הנפרדות הזו, שלקח לי כל כך הרבה זמן להכיר בקיומה ובחשיבותה, ועדיין נאבדת לי לפעמים.
ואותה חברה יקרה וחכמה אמרה לי בנוסף לכמה זה מורכב כל נושא התגובות, ״אבל העיקר שהדברים נכתבו, ויותר חשוב נחוו והורגשו!!!״
נכון. התהליך שאני עוברת, בטיפול, ובעזרת היוגה, ובמהלך הכתיבה הוא חשוב ומשמעותי מאין כמוהו.
ועולה בי שאלה פתוחה, האם זה עומד בפני עצמו? האם זה ממלא את ייעודו ללא הנגיעה באחר? האם מספיק שזה נוגע באחר גם ללא ידיעתי? האם מספיק הפוטנציאל של הנגיעה, אי פעם בעתיד? והאם לא הכי חשוב לי לפגוש את עצמי בתוך כל זה וזה יכול להספיק?
ואז מתעוררת בי ההבנה, אני באחד מאותם רגעים של מרחק מעצמי. ובעקבותיו מרחק מהעולם. וברגע הזה זה לא יכול להספיק.
בדיוק חזרתי מטיול בחו״ל עם בת הזוג שלי והבנות ועוד משפחה של חברים. טיול מופלא בטבע קסום. מפגש עם נהרות, יערות עצומים, שקט, הרים, טבע פתוח עד מלוא האופק, והמון מסלולי הליכה ארוכים ומאתגרים, פיסית ונפשית. ונשמתי עד עמקי נשמתי. והתחברתי לעצמי ולטבע. והתמלאתי אושר. אושר פשוט. ונגיש. ויחד עם זאת כל כך לא מובן מאליו.
ולצד כל זה עלו גם המון קשיים. קשיים שקשורים לקשרים בין כל בנות הבית. וכל המורכבויות שכל אחת מאיתנו הביאה איתה לטיול. כמו שאותה חברה יקרה אמרה ״צפוי שיהיה גם לא פשוט. סה״כ אנחנו לוקחים איתנו לחו״ל גם את המורכבויות...״ ויחד עם האושר, בעקבות הקושי, התעוררו גם רגעים של בדידות עמוקה. וחשש ודאגה מהמורכבויות. ותסכול על כך שאי אפשר להניח בעצם את המורכבויות בצד, ופשוט להשתחרר לרגע מהכל.
הרגעים האלה של תחושת הבדידות, ואולי אפילו אדייק ואומר שזו תחושה של לבד. אני לבד מול העולם. חוזרת ומעוררת את הכאב על כל האנשים שאיבדתי בדרך, במסע אל הריפוי.
כשיצאתי למסע לא העליתי בדעתי שאאבד את המשפחה שלי בדרך. את אחותי, את אחי, ואת אבא שלי כמובן. שהם לא יוכלו לשאת את הגילויים שלי. איך יכולתי לדעת?
אני עדיין בקשר עם אחותי ועם אחי. ויודעת שהם אוהבים אותי. ופוגשת פה ושם את אבא שלי בארועים משפחתיים. אבל הקשרים סתמיים. ויש נושאים שלמים שלא מדברים עליהם. והם לא באמת יכולים לקחת חלק ממשי במסע שלי לריפוי. זה קשה להם מדי.
האם הייתי נמנעת מלצאת למסע לו ידעתי? אני חושבת שלא. כי אולי איבדתי אותם באיזשהו אופן, אבל מצאתי את עצמי. ואין חשוב מזה כדי לחוות חיים מלאים ומשמעותיים. וקיבלתי את היכולת לייצר קשרים קרובים ומהותיים בעולם. גם אם יש רגעים שאני שוכחת את זה.
ואולי המרחק הזה מהסיפור שלי, שלא מורגש ברגע הזה, אבל אני יודעת שהוא לבטח עוד יחזור, יאפשר לי לייצר איתם קשר אחר. קשר בו הסיפור שלי לא יתפוס כזה חלק משמעותי. קשר מתוך קלילות. וציפיות אחרות.
ועולה בי עצב עמוק.
הפסיכולוגית שלי תמיד אומרת שלעצב יש סגולות של ריפוי. פעם זה היה מעצבן אותי. היום אני מכירה באמיתות המשפט הזה. אני נותנת לעצב לעלות. לא נלחמת בו ולא מנסה להפסיק אותו. ואני מתבוננת בחמלה בילדה הקטנה בתוכי שרוצה להרגיש לא לבד. ואני מחבקת אותה. ואני מתמלאת הכרת תודה, על היכולת הזו פשוט להיות בזה. בלי לפחד.
אני יודעת. הכבדות חזרה לרגע. זה לא אומר כלום. גם הקלילות נמצאת שם איפשהו. גם היא תחזור. יש מקום לכולם שם בתוכי. ואני לא ממדרת אף אחד.
הפסיכולוגית שלי פעם דיברה איתי על המשמעות של הריבונות שלי שפתאום גיליתי, ואולי עוד ארחיב על זה את הדיבור באחד הפוסטים בעתיד.
היא אמרה שהמשמעות של להיות ריבון, זה לא רק להגדיר את הגבולות. אלא לקבל אחריות על כל החלקים שקיימים בפנים, בתוך הגבולות. בלי למדר כלום. לאפשר לכולם לחיות זה לצד זה, בשלום. ובשוויון זכויות.
אני נושמת. מזמינה נשיפה ארוכה יותר מהשאיפה. זה מרגיע.
אני מחבקת את עצמי בתוכי.
אני מאפשרת לכל החלקים בתוכי להיות שם ומקבלת אותם ברכות ובאהבה.
ואני מחכה בסבלנות שמשהו ישתנה.
למעבר לפוסט הבא - איך מתמודדים עם אכזבה
למעבר לפוסט הקודם - המרווח שנולד ביני לבין הסיפור שלי