חיפוש
  • Ahimsa

הפתעה


לפעמים גם כשממש מתכוננים למשהו, הוא מפתיע כשהוא מגיע. אולי כי הייתה איזושהי תקווה קטנה בפנים שלמרות כל ההכנות הוא בסוף לא יגיע. ויתברר שכל ההכנות, והחששות וההתגייסות, היו מיותרים.

ואז זה כן מגיע. בדיוק לפי כל החששות. והחששות אפילו לא היו התסריט הכי גרוע.

וזה בכלל לא אמור להפתיע. הרי ככה בדיוק דמיינתי את זה.

ובכל זאת זה מפתיע. כי קצת קיוויתי בתוך תוכי שאופתע לטובה. שזה יהיה ממש פשוט. שזה יעבור לידי, או אפילו דרכי, וכלום לא יקרה.

החגים האלה. על המפגשים המשפחתיים והחופש שלא נגמר. שעות על גבי שעות של זמן לעצמי. זמן להתכונן למפגש. בסך הכל מפגש אחד קצר יחסית. רק כמה שעות.

המורה שלי ליוגה הזמינה אותי לפני החג לנסות תרגיל. רק אם רציתי. היא הציעה לי שאם אפגוש את אבא שלי בחג, אבדוק באיזה עיניים אני בוחרת להסתכל עליו. ולבדוק את כל הרגשות שעולים, וכל המשקפיים שאפשר להחליף ביניהם. בין זעם לתמיהה, בין ניכור לשיפוט. כל צבעי הרגש. עד תום. לא למהר לחמלה. היא אמרה לי שיש לי מרכז עצמתי וממנו אני יכולה לחקור ולבחור.

וממש ממש רציתי לנסות.

והבוקר קמתי לאחר לילה נוסף של חלומות טרופים. חלומות על אובדן דרך. חלומות בהם לא הצלחתי לזהות אנשים בחיי שאמורים להיות משמעותיים לי. התעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה עם תחושה שקרח זורם לי בורידים. ודופק מואץ. תחושות של חרדה שאף פעם לא חוויתי כמותן. וכל פעם רתמתי את הנשימה. נשיפה איטית, ארוכה מהשאיפה. וכל פעם נרדמתי שוב לעוד רצף של חלומות מטילי אימה.

וישבתי בגינה. וניסיתי לשכנע את עצמי לתרגל יוגה. ולא הצלחתי אפילו לגרור את עצמי אל המזרון. והרגשתי שאין בי מספיק אהבה לעצמי כדי לתרגל יוגה.

אז הלכתי לבשל ולאפות את חלקי בארוע המשפחתי. הכנתי הרבה יותר דברים ממה שהתבקשתי, כי גם הבישול משקיט את נפשי. וזה קצת עזר אבל לא פיזר את המועקה.

ואז החלטתי לכתוב לפסיכולוגית שלי. שנמצאת בחו"ל.

בפגישה האחרונה דיברנו על הפחד שלי מהנסיעה שלה. ועל כך שהיא לא תהיה דווקא בתקופה של החגים, שהיא תקופה מאתגרת במיוחד עבורי. ודווקא עכשיו כשקיים מרחק ביני לבין בת הזוג שלי. כל אחת מאיתנו מרוכזת במסע שלה, ושתינו לא ממש יכולות להיות אחת בשביל השניה.

והיא הזמינה אותי לשתף אותה בהודעות כשהיא בחו"ל, אפילו שלא כל הזמן תהיה לה קליטה, ושאלה אותי. זה לא מספיק לך לשתף אותי ולדעת שמתישהו אני אקרא ואחזיק את זה ביחד איתך. ואבין ממש לעומק מה את עוברת? ולא הצלחתי להבין למה היא מתכוונת. איך בדיוק זה יכול להספיק כשהיא לא כאן. כשהתגובה לא מידית. כשהיא לא יכולה לגרום לי להרגיש פחות לבד?

ואתמול פתאום הבנתי. ראיתי את הפרק האחרון בעונה השניה של הסדרה "13 סיבות" ויש שם איזה רגע שבלי מילים, כמה חברים מבינים ממש לעומק איך אחד מהם מרגיש ופשוט ניגשים אליו ומחבקים אותו. ולא החיבוק הוא החשוב, אלא הידיעה שלו שהם ממש ממש מבינים. לעומק. מה הוא מרגיש.

ופתאום גם אני הבנתי. הפסיכולוגית שלי מבינה ממש ממש לעומק מה אני מרגישה. וחווה. היא מכירה אותי כל כך טוב. ומסוגלת להבין יותר טוב מכולם. היא אפילו לא צריכה יותר מדי מילים. ואפילו שהיא הפסיכולוגית שלי, ולא חברה שלי. עצם הידיעה שיש שם בעולם מישהי שמבינה. אפילו אם היא בקצה השני של הגלובוס. ושלא אצטרך להגיד יותר מכמה מילים. והיא תדע. ויהיה לה ממש אכפת. זה מספיק כדי לגרש את תחושת הבדידות.

אז כתבתי לה. והיא אפילו ראתה וענתה. רגע לפני שהיא יצאה לטרק, והיא תהיה מנותקת וללא תקשורת עשרה ימים.

ולרגע התמלאתי תחושה של כוח. תחושה שהכל יהיה בסדר. בסך הכל עוד ארוע דפוק. כבר עברתי אינסוף כאלה. צריך להחזיק מעמד רק כמה שעות והכל יעבור.

אז נסעתי לארוע. עמוסה לעייפה בסירים, וקערות ותבניות מלאות כל טוב. ובנחישות גדולה לנסות את התרגיל שהציעה המורה שלי ליוגה. ובאמונה שלמה שיש בי את הכוח.

ורק כשהארוע הסתיים וחזרתי מותשת הביתה, הבנתי שאפילו לא ניסיתי.

כדי לראות באיזה משקפיים אני מתבוננת בו, אני צריכה קודם כל להתבונן בו. ומנגנון ההגנה האוטומטי שלי הוא לעשות הכל כדי שהוא בכלל לא יהיה לי בזווית העין. לבחור את מקום הישיבה כך שלא אוכל לראות אותו, ועדיף אפילו לא לשמוע אותו. זה אוטומטי. אני אפילו לא חושבת על זה.

אז רק כשחזרתי וחשבתי לעצמי. מעניין. באיזה משקפיים התבוננתי בו. הבנתי שבכלל לא התבוננתי בו. גם הפעם.

הייתי בארוע. הרכנתי ראש. נאטמתי והתנתקתי. ונתתי למנגנוני ההגנה הקדומים לשמור עלי. וחלפו כמה שעות. וחזרתי הביתה מותשת. זה נגמר. זה התנהל בדיוק כמו שצפיתי. מההתחלה ועד הסוף. כולל לילות טרופי שינה לפני המפגש. כולל התקפי זעם ללא סיבה נראית לעין בימים שלפני המפגש. וכולל מנגנוני הגנה משומנים היטיב תו"כ.

ובכל זאת זה הפתיע אותי.

אולי כי כבר היו פעמים שזה היה אחרת.

אולי כי רציתי שהמרווח ביני לבין הסיפור שלי יהיה מורגש גם היום והוא לא היה. אני הייתי לגמרי הסיפור שלי.

ואני בודקת אם ההפתעה מרמזת על שיפוטיות. ונידמה לי שיש בי רק עצב. והמון חמלה. בעיקר עלי. ואפילו קצת עליו. בלי שביקרתי בשאר הרגשות.

אולי אף פעם לא יהיה ריפוי מלא. אולי אין דבר כזה. לפעמים אהיה במקום של כוח בחיי שיאפשר לעבור את המפגש אחרת. ולפעמים אהיה במקום קצת ירוד יותר, כמו היום. ואודה למנגנוני ההגנה שלי, שיש להם נסיון של שנים. והם תמיד יהיו שם לשמור עלי שלא אתפרק, כשאצטרך.

בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי, היא אמרה, שהגם וגם שלי לפעמים ממוקם בקצוות מאד מרוחקים אחד מהשני. והסכמתי וחשבתי שלפעמים יש טווח כמעט אינסופי בין הגם לגם שלי.

וגם חשבתי, שלפעמים יש פער עצום בין המקומות שבאים לידי ביטוי בפוסטים שאני כותבת, שהם אמיתיים לגמרי ונוכחים בחיי. לבין מקומות אחרים שאני מבקרת בהם, ואני אפילו לא מסוגלת לכתוב עליהם. נדרשת איזו רמה מסוימת של כוח ורצון של ריפוי כדי לכתוב.

לפעמים אני צריכה לחכות קצת, לפני שאני יכולה לכתוב, ואז אני כבר לא בדיוק באותו מקום.

ויחד עם כל זאת. אני לגמרי עומדת בזה. אחד הפחדים הגדולים ביותר שלי הוא שעלול להיות רגע בו לא אוכל לעמוד בזה. והינה שוב ושוב אני מגלה שאני עומדת בזה. ויש לי כוחות. ואני כבר יודעת שהם תמיד באים לידי ביטוי כשאני זקוקה להם.

מאחלת לעצמי לשנה החדשה שהגם וגם שלי יתקרבו זה לזה.

שאלמד למצוא חזרה במהירות את הדרך שלפעמים אני קצת מאבדת.

שאלמד להעזר יותר ויותר בסביבה ולא רק בפסיכולוגית שלי. ואגלה שאנשים בחיי רוצים להיות שם גם כשאני לא במיטבי.

ושאחזור שוב ושוב למזרון היוגה, ויתמעטו הרגעים בהם אני לא מסוגלת.

ואולי אצליח לעשות צעדים משמעותיים נוספים במסע שלי לריפוי.

שנה טובה לכולם.

חג אחד עבר. עוד שניים וסיימנו...

#טיפולפסיכולוגי #קשר #ניתוק #פסיכולוג #ריפוי #כתיבה #מסעלריפוי #חמלה

9 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa